היא עומדת על הברכיים עירומה, מקיאה באסלה.
אני עומד מחוץ לשירותים, לא יודע מה לומר כדי להפוך את הסיטואציה למביכה פחות.
מה כבר אני יכול לומר במצב הזה למישהי שהכרתי באותו יום שבו הייתי הפעם הראשונה שלה?
נפגשנו בעזריאלי, באחת התקופות היותר חשוכות שהיו לי בשנה האחרונה.
יצאנו לתחנה כדי לתפוס אוטובוס לדיזינגוף (שאף פעם לא הגיע), אחרי שעזריאלי מיצה את עצמו.
דיברנו, צחקנו, התקרבנו, חייכנו והתנשקנו. נשיקה תמימה ואמיתית.
אחרי כמעט שעה בתחנת האוטובוס כשמבול מקיף אותנו,
הרגשנו הכי קרובים בעולם, כאילו תמיד הכרנו.
חשבתי לעצמי "זהו, הפעם, איתה זה יהיה שונה."
מרכב סמוך לתחנה נשמע בשקט בין מטח הטיפות השיר Wonderwall של אואסיס.
"אולי נלך לדירה שלך במקום?" היא הציעה מבין זרועותיי וזרקה מבט שובב שלא התאים לחזות התמימה שלה,
באותה תקופה לא דגלתי בשמרנות קתולית, אז הסכמתי.
כשהגענו לדירה ערכתי לה סיור קצר והתנצלתי על הבלאגן,
כשהגענו לחדר שלי היא נעלה את הדלת והתנפלה עליי בחרמנות שלא חשבתי שטמונה בה,
תוך שהיא מפשיטה אותי ואת עצמה במיומנות ובמהירות שיא.
כל מה שחשבתי עליו באותו רגע הוא כמה שהיא מאכזבת אותי,
לפני כן רציתי הרבה יותר מסתם סטוץ ובאותו רגע לא רציתי שום דבר. רק שתלך.
עם התמימות היא איבדה את כל התקוות שהיו לי בקשר אליה.
"סקס? זה מה שהיא כ"כ רוצה? זה מה שהיא תקבל." חשבתי לעצמי.
שיתפתי פעולה והראיתי לה שאני יכול להיות יותר אגרסיבי, היא נמסה מתחתיי, נלחמת באבזם החגורה שלי.
רציתי לראות כמה רחוק היא תלך.
כששנינו היינו בתחתונים היא אמרה שהיא אף פעם לא עשתה את זה.
שזאת הפעם הראשונה שלה.
נרטעתי, אמרתי לה שזה לא מה שאני רוצה ובטח לא מה שהיא רוצה.
שהפעם הראשונה צריכה להיות מאהבה, לא מספונטניות.
היא התעקשה, אמרה שנמאס לה לחכות ושהיא בטוחה שהיא רוצה שאני אהיה הראשון שלה.
ידעתי שקיימות שתי אפשרויות: או שהיא התאהבה בי תוך כמה שעות או שהיא סתם ממש רוצה לאבד את הבתולין שלה.
האופציה השנייה נראתה הגיונית יותר לנוכח המצב הקיים, אז החלטתי לעזור לה ולגמור עם הכל כמה שיותר מהר.
היא לא דיממה בכלל, אבל אחרי חצי שעה הבטן התחילה לכאוב לה בטירוף.
הפסקנו, היא רצה לשירותים ואמרה שהיא צריכה להקיא, עמדתי לידה וניסיתי להרגיע אותה.
הסתכלתי עליה, בחורה יפה שאני לא מכיר, תמימה למראה, אוספת את השיער ומקיאה באסלה שלי, מתפתלת מכאבים.
התביישתי בעצמי, הרגשתי שעשיתי טעות כשהלכתי עם זה עד הסוף מהסיבות הלא נכונות.
אחרי מקלחת קצרה היא התאוששה והבטן כאבה לה פחות, הכנתי לה תה ואמרתי לה שאין לה סיבה לדאוג,
זה רק בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה שלה.
היא אמרה שהיא לא מתחרטת על כלום, שהיה לה מדהים.
היא נתנה לי נשיקה, חייכה חיוך מלאכי ואמרה "תודה שאתה כזה חמוד."
כל כך כעסתי על עצמי באותו רגע.. על כך שחשבתי שיש לי, אדם שלא מכיר אותה, את הרשות להכיר לה את העולם הזה.
כעסתי עליה על כך שהיא הייתה מספיק טיפשה כדי לרצות את זה.
שהיא הרסה את מה שהיא יכלה להיות בשבילי אם רק היינו מאטים את הקצב.
ליוויתי אותה לתחנת האוטובוס ליד הבניין שלי, רגע לפני שהיא עלתה על האוטובוס חשבתי שעוד יש סיכוי,
"רוצה לבוא שוב בשני?" שאלתי, מנסה להראות לה שמבחינתי זה לא הסוף.
היא הסתכלה לי בעיניים, קראה את המחשבות שלי במבט חודר ואמרה בפנים נטולות הבעה "בטח.. למה לא."
עברה כמעט חצי שנה מאז אותו יום. היא לא התקשרה אליי ואני לא התקשרתי אליה.
לפני חודש גיליתי שיש לה בלוג, עיינתי בו קצת וראיתי שכל החודשים האחרונים בו מוקדשים לי.
מסתבר שטעיתי. שכנראה היא באמת הרגישה קליק מטורף שאמר לה שזה הזמן. שאני האחד.
מאז אותו יום היא הייתה בדיכאון עמוק, הרגישה זולה וידעה שהיא לא תשמע ממני שוב.
באחד הפוסטים היא שמה לינק לשיר Keane - Bedshaped ואמרה שהיא נורא מזדהה איתו.
קשה להאמין שכל הזמן הזה היא חשבה עליי,
ניסתה לשכב עם אחרים כדי להשתחרר מהכוח הבלתי מודע שיש לי עליה.
כשהתקשרתי אליה כמה ימים אחרי שביקרתי בבלוג שלה, היא אמרה שהיא לא רוצה לשמוע ממני,
שהרסתי מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
