All Secrets Fade

איחרתי לתמיד, עבר יותר מדי זמן.

כבר שנים שאני משוטט בעולם ללא הכרה.

הוזה אותה מעבר לכל פינה.

לא חולם יותר, תקוע בהווה רצוף וחסר צבע, 

בלי אפשרות לשלווה אמיתית.

כל שנה שעוברת מולי מרוקנת ממני עוד שאריות של תקווה.

מרמזת לי על הנצח שמחכה לי בלעדייה.

היא כבר לא תיזכר שאני האחד שלה.

היא כבר לא קיימת.

השנים נערמות להן במגדלים עקומים ואפורים,

חונקות את החלק בי שהאמין שיש גורל.

ההווה שנגרר לצידי הוא הקללה שלי.

השעון ממהר ואני תקוע לתמיד בזמן שלנו יחד,

לבד.

חודש עבר מאז הפוסט האחרון שלי,

הלוואי והיו לי זמן או השראה לחזור ולכתוב בזמן הקרוב - אבל אני לא יכול להבטיח כלום.

יותר מדי שינויים, יותר מדי מחשבות, אני כל כך רחוק מהתודעה שלי בחודש האחרון.

רק צל של הכרה מחזיק אותי מחוץ למיטה, מאפשר לי להתרוצץ בין מטלות יומיומיות חסרות כל משמעות.

כבר הרבה זמן שאני מנסה להשיב לחיים את הדבר החמקמק שאנשים קוראים לו "רגש",

דבר שגם אחרי כל כך הרבה זמן לא שכחתי לרגע את הכוח שלו, לטוב ולרע.

לשם שינוי בחודשים האחרונים זה נעשה קל יותר,

אני מסוגל להיזכר איך זה כשבאמת איכפת לך ממישהו אחר חוץ מעצמך.

גיליתי שבין פלאשים של התעוררות רגשית אני חווה מין שילוב מוזר של פחד והתלהבות.

פחד שאולי אני עדיין לא מוכן להרגיש בכל הכוח שוב, פחד לפגוע כתוצאה מכך.

ומצד שני יש לי תחושה שזהו הצעד האחרון שלי בדרך החוצה, מהכלוב הקר בו הייתי כלוא בשנה האחרונה.

הצעד האחרון בדרך חזרה למי שהייתי.