תודה על החצוצרות, השטיח האדום והגמדים שקשרתם מול הכרכרה שלי. לא הייתם צריכים!
אחרי קצת יותר משנה - חזרתי.
לא יודע לכמה זמן.
פשוט עכשיו, ברגע זה, היה לי מין דחף בלתי מוסבר לכתוב.
התגעגעתי לרוגע הזה.. לשלווה שמציפה אותך כשאתה מקיא הכל החוצה מהראש דרך האצבעות, אל המחשב.
כשכתבתי לפני שנה הרגשתי שאני עושה סדר בגוש הגדול הזה שנקרא "זמן". שאני מחלק אותו לאפיזודות.
אז מה קרה לי בשנה האחרונה?
הייתה לי אהבה, לא ידעתי להתמודד איתה, לעכל אותה. אז נתתי לה ללכת.
אני מניח שהעבר השאיר לי כמה צלקות שנזכרות לדמם בדיוק כשטוב לי.
בנושא עבודה- החלפתי עבודות בקצב מסחרר, כשנמאס לי נתתי לעצמי חצי שנה של התבטלות.
רק אני והבוקסר, מול הטלוויזיה/מחשב, עושה רק מה שבא לי באותו הרגע.
בהתחלה חברים היו באים לדירה שלי המון. המיטה הזוגית הענקית שלי הפכה לפאב השכונתי.
השותפים שלי צרחו עלינו, דפקו בדלת, שלחו סמסים מאיימים - העיקר שננמיך את המוזיקה ונפסיק את הרעש.
זו הייתה תקופה יפה של כמה חודשים, עד שמסיבה לא ברורה פשוט נמאס לי מאנשים.
התחלתי לתת תירוצים, לסנן חברים וידידות, לדחות תוכניות, הרגשתי שאני צריך להיות לבד.
שאני צריך לסדר את הראש.
ככה העברתי כל יום, מתבודד, לא אוכל כי אין תיאבון ואין כוח ללכת לקניות.
שוכב על המיטה, שומע מוזיקה בפול ווליום 24 שעות. מדי פעם עובר מול המראה וקולט כמה אני רזה פתאום.
העברתי המון זמן בחשיבה. על ההווה, על השלכות העבר, על מי שאני היום והאם יכל להיות אחרת.
האם צריך להיות אחרת?
כשהייתי חוזר פעם בחודש/חודשיים לבית ההורים פתאום היה לי מוזר, להיות עם אנשים, ומי הם בכלל?
כבר לא זיהיתי בהם את האנשים שגידלו אותי/גדלו איתי. פתאום הכל נראה חסר חשיבות, אפילו העבר.
רק אני, נרקיסיסט שכמותי לרגע לא המעטתי בערך העצמי שלי.
זה העולם מחורבן ועקום, אני אחלה.
עד שהגעתי למסקנה שהעולם הוא מה שתעשה ממנו.
רוצה להתרכז ברע? תקבל רע.
תתרכז בטוב? אל תצפה ליותר מדי.
תתרכז בריקנות התהומית שקיימת בכל מקום? תהיה במצב הסטאטי שבו הייתי תקוע חצי שנה.
אז החלטתי להתרכז בטוב, בלי ציפיות, פשוט להוציא את הטוב מכל דבר,
לא ממש להיות אופטימי אלא פשוט לדאוג שכל דבר שבשליטתי יסתדר על הצד הטוב ביותר.
לא הולך? בקטנה, הרי גם ככה הכל שטויות.
בכל אופן,
אני שמח לחזור ומקווה שהתגעגעתם, אם לא - אני הולך! (באמת. ברגע שהגמדים יפסיקו להתנשף.)