אז כרגיל, אני במשבר נפשי.
אבל למי אכפת בתכלס. כשכל יום יש משבר זה כבר נהיה פחות...משברי. כי זה רגיל.
חוץ מזה אם לאף אחד אחר בעולם זה לא אכפת, גם לי זה לא צריך להיות אכפת. ואם לי לא אכפת, לכם לא צריך להיות אכפת גם.
(אפשר לחשוב כמה אנשים קוראים את זה בכלל)
סההההה....אחריי כמה שבועות של חום נמוך יחסית נכנסתי למצב של סטרס טוטאלי ובשבוע האחרון לא ירדתי מתחת ל-38.3. היום אני כבר במצב טיפה יותר טוב. אבל הלכתי לרופאה. היא חושבת שזה בגלל שאני לא לגמריי בריאה בנפשי.
חשבתי על זה הרבה פעמים. בסך הכל זה לא כזה מגניב להיות בנאדם לא שפוי, אפילו שבאנימות וסרטים האנשים הפסיכופאטיים תמיד הכי מגניבים. אבל זה ממש לא קל לחיות ככה. מיילה האנשים שצריכים לקרוא את הזבל שאני מקלידה בבלוג המעפני שלי, יש לכם מושג מה עובר עליי? אני גם ממש צריכה להקשיב למחשבות שלי. זה לא עניין של מה בכך. אין לאן לברוח. ואני רק מתסכלת את עצמי יותר.
אבל לא משנה, זה לא העניין.
אז ANYWAY זה לא הנושא עליו רציתי לדון היום.... חשבתי על זה הרבה זמן...(כמו על כל דבר שעובר לי בראש)
תהיתם פעם אם אנשים סובלים בחלקיק השניה האחרון של חייהם?
אני לא חושבת.
נדמה לי שברגע שאתה מאבד תקווה זה פשוט כבר לא כואב.
תחשבו על זה רגע. קחו כערה ומלאו אותה במים חמים במיוחד. שימו שם יד. בהתחלה זה יכאב מאוד, נכון? (תקראו לי מזוכיסטית, אני עושה את זה הרבה. אבל אני לא חושבת שאני מזוכיסטית:/) אבל אחריי כמה זמן זה יפסיק לכאוב. כי המוח שלכם פשוט התייאש מהמסרים האלה שאתם מקבלים והוא הבין כבר שזה מצב חדש ושאין תקווה. אבל כל עוד יש לכם תקווה שהדבר הזה יפסיק, זה כואב.
בגלל זה אני אומרת שאם היה לי סרטן זה היה הרבה יותר פשוט.
כי נכון לעכשיו המצב שלי דיי חסר סיכוי. אף אחד לא יודע מה בדיוק לא בסדר במוח שלי, למה בדיוק אני לא מתפקדת כמו שצריך, איך בדיוק לבדוק אותי ומה לעזאזל עושים עם החרדות וההפרעות הנפשיות שלי. אז החלטתי שפשוט עדיף לוותר על זה. כי אין לי כוח להמשיך ללכת במסלול הארוך של החיים.(שלי קצת יותר קצר)
יהיה הרבה יותר קל להפסיק. ומי אמר שלבחור בדרך הקלה זה כל כך רע? ככה נשארת יותר אנרגיה לעזור לאנשים שעוד לא וויתרו לעבור את המים החמים שלהם. להחזיק את האנשים שאכפת להם.
כי לאנשים עם תקוה יש מספיק כוח להוציא את היד מהמים החמים מידי. לי אין מספיק כוח. אז אני פשוט נשארת בהם עד שאני מתייאשת וכבר אין לי כוח לצאת. ואז זה לא כואב. זאת הדרך הקלה, נכון, אבל זאת דרך פחות כואבת. וקצרה יותר.
אם היה לי סרטן, לפחות כל האנשים שמסביבי היו יודעים בדיוק מה הבעיה ומה קורה ואז הם לא היו צריכים לפתח תקוות מיותרות או ציפיות מיותרות ואז להיפגע רק באשמתי.
בגלל זה אני חושבת שלאנשים כואב. כי יש להם תקוה. מתי אתם מתאכזבים? כשקורה משהו שלא רציתם שיקרה, או כשלא קורה מה שרציתם שיקרה, בקיצור, כשיש לכם תקוה. אבל אם לא תצפו לשום דבר ולא תקוו לשום דבר, אתם פשוט לא תפגעו אף פעם. כי זה לא ישנה לכם דבר. אז זה לא יכאב.
מצד שני, אנשים בלי רגשות הם אנשים שאין טעם בחייהם. אבל ברצינות, איזו משמעות יש לחיים בכל מקרה? אחר כך אף אחד לא זוכר אם הלכת בדרך הקלה או הקשה. אז עדיף פשוט ללכת בדרך הקלה. כי ככה יש יותר כוח כדיי לדאוג לאלה שרוצים ללכת בדרך הקשה.
נה?
[/חפירה]
ג'א נה
♥...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Zetai Sabishi