אז בוקר טוב בלוגרים חובביי השעות הקטנות של היום שכמוכם.
אל תראו אותי ככה, מאחוריי החזית האימתנית והגסה שלי מתחבאת נפש פגיעה ועדינה שלא אוהבת שמש שזורחת (או ששוקעת. או שסתם עומדת באמצע השמים ועושה לי חם.). אני ממש לא בחורה של בוקר.
זה קצת מוזר שילדה אנטי-בוקרית שכמותי משקימה קום ותחילה לשחק טריקסטרס בשעה שש וחצי בבוקר כשכל הציפורים עוד ישנות ובתרם חירבנו על ראשייהם של עוברים ושבים, אבל שתדעו לכם שאת הבקרים של החופש הגדול אני עוד יותר שונאת מהבקרים של שנת הלימודים.
בוקר חול, בוקר בוץ
השנה שלי רצופת אסונות. תירוצים כמו "אני לא מרגישה טוב", "היום לא יום חשוב" או "חטפו אותי חייזרים" לא באים בחשבון, כי גם אם העולם ישרף אני עדיין אלך לבית הספר. זה פשוט יהיה לי מאוד קשה.
אז אני פותחת בוקר יום לימודים בשעה שש וחצי. וחוזרת לישון. אז השעון המעורר מעיר אותי ברבע לשבע. ושוב לישון. בשבע אמא שלי כבר צועקת עליי. מסכימה איתה, אני נורא מעצבנת (רוב הזמן. בשאר אני ממש בלתי נסבלת).
עד לפניי כמה שנים, כשעוד הייתה לי קייבה ולא היה לי אולכוס, לא יצאתי מהמיטה בלי שוקו. עכשיו אני עדיין צריכה שוקו, כי לכו תקחו רטלין עם מים (מקיאים את זה). בסביבות שבע ועשרה אני מגיעה למטבח ולוקחת כדורים (את כולם ביחד. ביום רגיל - חמישה. ויטמינים, רטלין, קונצרטה, אקמול ואומגה 3. ביום קיצוני זה יכול להגיע לשישה עד שבעה כדורים. אבל אני שוקלת להפסיק עם האקמול כי הוא לא עובד יותר.) אחריי מאמץ קל אני מתלבשת ומאכילה את הכלב המלאך רוצח החתולים שלי יוגי (שזה חבל, גם חתולים אני אוהבת) ואז מתחיל חיפוש חפצים. שזה החלק הפחות או יותר הכי מעצבן של הבוקר. אני עוד חצי מתה עם חשק עז להקיא את הכדורים ובלי חשק לחיות, חסרה לי נעל אחת, המשקפיים אבדו ואת התיק בטח השארתי איפה שהוא בשבט האינדיאני שביקרתי אתמול, ואלוהים יודע מה לעזאזל עשיתי עם המסרק. אכן, תמונות קשות. בסביבות שבע וחצי אני כבר מוכנה, ואז אני קרועה ביני לבין עצמי: האם למחשב אלך, או שמא למיטה אפנה? (מסדינים באתי ולסדינים אשוב)
כשאני כבר מגיעה לבית הספר, אני מתיישבת במקומי עם ספר ומנסה להתאושש מצרחות הבוקר של אמא שלי, העצבים של אבא שלי, הקיום של אחותי, ההפגנות נגד החניון בירושליים, העובדה שסשה לא התחברה למסנג'ר, והפינגווין שמת השבוע.
ולמה לעזאזל אני לא יכולה לקום בשעות סבירות? נגיד שתיים בצהריים?
עוד משהו מאוד לא מגניב בי, אדם רגיל אמור לישון כשמונה שעות בלילה, שזה בעצם 56 שעות בשבוע. אני הולכת לישון בסביבות השעה 12, ונרדמת בסביבות שתיים בלילה. ביום חול אני קמה בשבע, אז זה 5 שעות. בחופש הגדול לעומת זאת, משהו במוח שלי מתעקש להקדים את הזריחה ואני קמה בארבע וחצי. זה יוצא בערך שעתיים וחצי ללילה. שזה בערך 17 וחצי שעות בשבוע. וגם בלילה הבא אני נרדמת מאוחר וקמה מוקדם. נשאלת השאלה: מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם עצמי בשאר 21 וחצי שעות היום? והבוקר זה הזמן הכי קשה.
למה? מאוד פשוט. כי עד בערך השעה עשר אני עדיין עייפה. רק שלחזור לישון זה לא משהו שיש ביכולתי לבצע, שכן אי היכולת להרדם אחריי שכבר קמתי הינה מגיפה שאני מאמינה שיום אחד תשלוט בכל אחד ואחד מאיתנו, והיא מקוננת בי כבר זמן רב. עד שאני עוברת את שניי הצעדים המיגעים בין המיטה שלי לבין המחשב שלי (חשוב לציין שבניגוד לחדר של אחותי, החדר שלי צר להחריד. לפחות הבלגאן עושה אותו גדול יותר.) אני כבר עייפה מידיי בשביל להתיישב, ועד שאני כבר חוזרת למיטה אני מתחרטת על זה. אני גם יודעת שאני צריכה לאכול, פשוט אני קמה בחילה נוראית כזאת ואני פשוט לא יכולה לאכול.
עוד בעיה, מי שקם מדיי פעם בשעות הקטנות של הלילה יודע שגם בחופש הגדול הרשימה של האנשים המחוברים במסנג'ר עלולה להימצא צחיחה ונטושה יותר מהמדבריות בצפון מזרח קירגונזיה הדרום מערבית. אז אין לי עם מי לדבר. ואני גם עייפה מידיי בשביל להקליד. בסביבות שמונה אני כבר מכירה בזה שאין לי שום דרך לשרוף עוד כמה שעות ביום ולחזור לישון, ואני הולכת לראות טלויזיה. אבל אני לא רואה טלויזיה, אז אני חוזרת למחשב ומשחקת בטריקסטרס. שגם שם אף אחד לא מחובר. ואני לבד. שזה חבל. וזה גם מבאס.
ואז הגיעה הזמן לבדוק מה קורה בבלוג שלי. ולגלות שהוא שוב ריק, ששוב לא כתבתי, ששוב אף אחד לא נכנס, וששוב כואב לי הראש.
אז הייתי ממשיכה לכתוב עוד שעות, אבל אני יודעת שאף אחד גם ככה לא קורא את זה.
אז להתראות~
(תגיבו או שארצח אתכם)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Zetai Sabishi