תמיד חייתי ככה. במן הרגשה מוזרה כזאת ש..לא יודעת. שאני לא באמת חיה את החיים האלה. מן הרגשה נורא משונה כזאת שאין לי קשר לדברים. כאילו שהחיים מוקרנים מסביבי על קירות זכוכית אטומים, שכל מה שבחוץ לא נגיש ולא קשור עליי בכלל, שאין לי שום שליטה על מה שקורה שם. בכל המצבים הנעימים והלא נעימים שבהם אני נמצאת, תמיד יש לי מן הרגשה כזאת...שאני לא באמת שם. שאני רואה את הכל מהצד. ממקום אחר. לפעמים אני תופסת את עצמי ושואלת "של מי החיים האלה בכלל?"
אני אף פעם לא הרגשתי קשורה למשהו. אני לא חושבת שאני מיוחדת, חשובה, משמעותית, אני חושבת שאני דיי מודעת לעצמי ולחולשות שלי. אני יודעת שיש לי קורדינציה של שרפרף וכריזמה של אוגר סיבירי. אבל לפעמים פתאום אני מקבלת מן מכה חזקה כזאת, מאלה שמשאירות סימן כחול, אבל רק כמה ימים אחריי שמקבלים אותן. מן "תתעוררי! את חיה! אין לך שום דבר אחר! אין דרך חזרה, אין לאן לברוח! אלו החיים וזהו!" אבל מכות, כמו מכות, שום דבר לא כואב לך עד שאתה מקבל אותן, ואז כשהן שוכחות אתה שוב לא מודע למערכת העצבים שלך.
רוב הזמן אני לא מרגישה שייכת לחיים שלי, בטח שלא למה שמסביבי. אבל לפעמים כשאני חושבת קצת עם עצמי אני תוהה לגביי מה באמת אני חושבת. מה באמת אני רוצה. ואני פשוט לא יודעת. ואז פתאום אני שמה לב שאין שום קשר בין הצרכים של הגוף שלי לבין הצרכים של הראש שלי. אין שום חפיפה בין הדברים. אין לי קשר לכלום.
אז אקווריום הזכוכית שאני חיה בו תמיד היה סדוק טיפה. אבל לאחרונה יש משהו אחר. כאילו כל הסדקים מתחילים להתחבר אחד לשני, וכל תנועה שאני עושה משמיעה צליל צורם של ניפוץ ממשמש ובא. כאילו כל מהלך שלי יכול בן רגע לרסק הכל. לאחרונה הבריאות שלי מדרדרת מאוד, ואני מפתחת יותר ויותר חרדות, במקביל התלות שלי ברטלין גוברת, ובנוסף לכל יש עוד ועוד משימות שקופצות עליי במפתיע. הרבה דברים קורים. הרבה דברים לא טובים. הרבה דברים שמקשים עלי לנשום.
לבשתם פעם חולצת גולף? אלו החולצות האלה עם הצווארון הארוך. תמיד הרגשתי נורא נוח במחנק הזה של חתיכת בד שלא נותנת לי להשתחרר. באופן כללי, אני מוצאת הרבה נחמה בדברים החונקים קצת האלה. כמו לישון עם המון בובות במיטה, או ללבוש בגדים ארוכים. החנק והצפיפות הזאת זה הרגע שאני מרגישה קצת חיה. ממש קצת. אבל מספיק. אבל כשלוחצים על כוס זכוכית ממש חזק היא נשברת, ונפצעים.
המצב לא טוב. לא מזמן חברים של ההורים שלי התחילו תהליך של גירושין, וזה, בנוסף לבעיות שאני גורמת, יוצר לא מעט מתחים בבית. בנוסף, אנשים מסויימים פשוט הולכים. כי נמאס להם ממני. ובצדק, גם לי נמאס ממני. והזמן שלי פשוט ממשיך לעבור, והוא הולך ומתקצר, ותכף אני צריכה להגיש עבודה, ועוד שניה חופש של נצח יגמר לי מוקדם מידי בלי שאספיק לעשות את כל המטלות שלי, שלא לדבר על מה שרציתי לעשות. והכל פשוט מתפרק לי מול העיינים.
רצפת הזכוכית הדקה עליה עמדתי מחזיקה אותי בקושי, ועכשיו דפנות האקווריום שלי מתנפצים באכזריות צורמת לנגד עייני וחושפים את כל מה שבחוץ, אבל מבפנים. בלי שום דבר שיגן עליי. אף אחד כבר לא יציל אותי. והעולם שלי פשוט קורס מעליי, ובקרוב שום דבר לא ישאר לתמוך בי מתחת לרגליים הכואבות שלי. בקרוב אני אפול. ואני רואה את כל העולם שלי נהרס ונעלם לי, את כל מה שיקר לי הופך ללא יותר מזיכרון אומלל, את גחלת התקוה שלי הולכת ודואכת, את הכל מחשיך, קופא ונעלם.
ואני פשוט לא מרגישה חלק מזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Zetai Sabishi