מהלב לדף

מצטערת שלקח לי הרבה זמן להעלות אותו.

רוב הדברים הצטברו לי על הימים האחרונים של פסח ולא היה לי זמן לגמור את הפרק, עד עכשיו.

ממש מקווה שתהנו..D:

***

נכנסתי הביתה ולמרבה ההקלה הסלון היה פנוי. על הספה היה מונח הספר של אמא שלי עם סימנייה, הטלוויזיה הייתה דלוקה על ערוץ הקניות בלי ווליום ושמעתי ברקע קולות של מים זורמים. כנראה אמא שלי מתקלחת.

בלי לבזבז יותר מדי זמן עליתי במדרגות, משתדלת לא לעשות רעש ואז נזכרת שמיכאל לא בבית, הוא במשחק. מהמחשבות על המשחק קפצתי למחשבות על ליאור. זה פשוט לא נתפס איך כל האמון בבן אדם יכול בבת אחת לקרוס. ליאור היה האחד שלי, זה שחשבתי שנהיה ביחד לפחות שנתיים ושנצליח להחזיק מעמד גם אחרי הגיוס שלו. עכשיו אני מבינה שהכל היה סתם פנטזיות מטומטמות של ילדה שרצתה להיות נאהבת.

אני זוכרת את היום שנפגשנו בפעם הראשונה, אני זוכרת כל פרט.

 הייתי בדיוק בדרך למאיה שגרה שני בתים ממני, דרך מאיה הייתה אמורה לעבור ההסעה למסיבה באינשטיין ומשם רק האל יודע. שמתי עליי חצאית תכלת קצת מנופחת, גופייה לבנה עם קצת שחור, נעלי פלטפורמה כדי שיהיה נוח לרקוד וכדי להשלים את המראה מרחתי לק תכלת וגנבתי לאמא שלי צמיד תכלת שהיא אף פעם לא עונדת(לינק). כבר איחרתי אז מיהרתי לרדת למטה כדי לצאת מהבית, מתעלמת מקולות הצחוק הרמים שבקעו מהסלון. החברים הבהמתיים של מיכאל. נעמדתי בפתח הסלון, מחכה שמיכאל יקלוט שאני שם כדי לומר לו שאני יוצאת ותוך כדי בחנתי את הדברים שהעיפו פופקורן אחד על השני בטענה שזה מצחיק. נעצרתי במבט על אחד שלא הכרתי, שיער שחור צמוד לראש ועיניים כחולות, ליאור. ברגע שהעיניים שלו התמזגו עם שלי קיבלתי צינתוק ממאיה שמסמן לי שאני מאחרת והתחלתי ללכת. למרבה כישרוני בדיוק כשעברתי מולו הנטייה שלי ליפול החליטה שבא לה להתפרץ וקצת מעדתי לכיוון הדלת, יוצאת ממנה כשאני כולי אדומה.

נכנסתי לחדר שלי, מפסיקה להיאבק בדמעות ונותנת להן ליפול חופשי על השטיח. נכנסתי לשירותים שמחוברים לחדר שלי והורדתי לאט לאט את הבגדים, כאילו הכאב בחזה השפיע על כל הגוף. כשכבר הייתי נטולת בגדים נעצרתי והסתכלתי על עצמי במראה, לא מבינה לרגע מה ליאור מצא בי בכלל בכל חצי השנה האחרונה. שיער שטני מדורג עד אחרי הכתפיים, עיניים חומות שעכשיו הצטרף אליהן גם האדום מהבכי וגוף סביר.

חודשיים אחרי שנפגשנו בפעם הראשונה כבר ידעתי עליו קצת יותר מ'עוד חבר של מיכאל'. ידעתי שקוראים לו ליאור, שהוא בכיתה של מיכאל ובאותה נבחרת כדורגל. חוץ מזה יצא לי לדבר איתו כמה פעמים כשהוא חיכה למיכאל, והתרשמתי ממנו לטובה. הוא היה מצחיק, חברותי וחתיך, ויותר מהכל הוא הראה התעניינות בי, מלאני האחות הקטנה וחסרת הייחוד.

הלכתי בחזרה הביתה מדניאל, חבר טוב שלי, כשהרגשתי יד של מישהו מונחת לי על הכתף ומצמידה אותי לגדר של אחד הבתים ברחוב. אחרי שהבנתי שזה רק ליאור הרגעתי את עצמי והסתכלתי עליו במבט שואל. העיניים שלו נצצו במין תשוקה שלא ראיתי קודם אצל אף אחד, "את משגעת אותי" הקול שלו היה קצת צרוד. הרגשתי את הנשימות שלו על הפנים שלי ולפני שיכולתי להרגיש בלבול השפתיים שלו נגעו ברכות בשלי, משפשפות טיפה כאילו מפחדות להעמיק את המגע. ליאור הבין שאני לא מתנגדת כנראה והעביר לשון על השפה התחתונה שלי, מסמן לי לאפשר לו כניסה. רגע אחרי הרגשתי אותו מחבק לי את הגב התחתון ואיך החיוך המרוצה שלו מתפשט ומורגש על השפתיים שלי.

הרגשתי את המים הקרים מלטפים לי את העור ומעבירים בכל הגוף שלי צמרמורות, מתיישבת מתחת לזרם ולא בטוחה אם אני עדיין בוכה או שאלה רק המים שזולגים על הפנים שלי, מעלימים את הכאב.

יצאתי רועדת לחדר שלי, לובשת מהר תחתונים וחולצה של מיכאל שגנבתי לו בלי שידע ונכנסתי מתחת לשמיכת הפוך שנמצאת על המיטה כל השנה.

שכבתי על הגב בעיניים פקוחות זמן שנראה לי כמו שעה והרגשתי איך הראש שלי מתפוצץ ממחשבות. כל הרגעים עם ליאור הציפו אותי בבת אחת, לא נותנים לי מנוחה.

לדייט הראשון שלנו ליאור לקח אותי למסעדה בטיילת ואחר כך לסיור על החוף, שבו היינו שנינו יחפים. הרוח שיחקה לי עם השיער הפזור וקיררה אותי קצת, אבל היד של ליאור שהונחה לי על המותן חיממה אותי והשאירה אותי דרוכה לכל תזוזה שלה ושל הגוף אליו היא שייכת. כשמצאנו ספסל והחלטנו לשבת ליאור התיישב לפניי והושיב אותי עליו, משעין את הראש שלי על הכתף שלו ככה שהלחי שלו צמודה לשלי והנשימות שלו פוגעות לי בעדינות בפנים. הרגשתי את הלב שלו פועם כשהוא לחש לי באוזן, "כבשת אותי" מעביר בי צמרמורות שלא היו קשורות בכלל לרוח שנשבה, מלטף לי בעדינות את הבטן מתחת לחולצה.

ניגבתי בהחלטיות את הלחיים, מעלימה כל זכר לדמעות שהיו ונעלמו וקמה לישיבה, בוחנת את החדר שלי. הארון הלבן עם העיטורים המסולסלים, ספרייה עם ספרי הלימוד ושולחן המחשב, עליו המחשב ותמונה שלי ושל מאיה כשאנחנו מחזיקות חתיכת נייר עליה כתוב "M&M”. הרגשתי כל כך מטומטמת. מאיה כל הזמן אמרה לי שהיא מאשרת את ליאור רק בגלל שמאז שאני איתו התחלתי להעריך את עצמי קצת יותר. אם רק הייתי מקשיבה לה.

כנראה שעבר הרבה זמן כי כשסוף סוף השתרר השקט שהייתי צריכה כדי לשקוע בשמיכת הפוך ולהירדם, שמעתי את הדלת של הבית נפתחת וקולות צחוק חזקים מפירים את השקט. בנוסף לצחוק שמעתי את העידוד הידוע לקבוצה, כנראה שניצחנו.

הגעתי להחלטה. עם כמה שזה מוזר, עברתי על כל השלבים האחרים בדרך והגעתי ישר לשלב הנקמה. נו, השלב בו אני מוציאה לליאור את העיניים וגורמת לו להבין מה הוא פספס. אחרי שהגעתי להחלטה הזאת ידעתי שאני חייבת לבצע אותה, גם אם אני לא מאמינה שליאור באמת פספס משהו.

הלכתי לכיוון המראה כדי לבחון איך העיניים שלי נראות. למזלי הרב קיבלתי בירושה מאמא שלי עור חלק שלא דורש שום טיפול מיוחד. מרחתי קצת מסקרה על הריסים כדי להדגיש אותם וירדתי, כמו שאני, למטה. לובשת תחתונים, חזייה שהלבשתי על עצמי לפני והחולצה הגדולה של מיכאל שהגיעה לי קצת אחרי החיבור שבין הרגליים. מודה לקוסמטיקאית שהייתי אצלה לפני שבוע על הרגליים החלקות.

הגעתי לסוף המדרגות, מודעת לעובדה שכולם מסתכלים עליי, והתמתחתי, נותנת לחולצה להימתח על הגוף שלי, לעלות קצת ולחשוף יותר ממה שהיא אמורה בדרך כלל. שלחתי חיוך מתגרה למיכאל, שהביט בי בהלם, והלכתי לכיוון המטבח, מתעלמת מזוג עיניים מוכרות עד כאב. לפני שהייתי כולי בתוך המטבח, הפניתי מבט אחרון לכיוון הסלון וראיתי פרצוף שהדליק לי איזשהו אור בזיכרון. 'המשענת'.

התיישבתי על השיש עם תפוח שעמד לא רחוק ממני וחיכיתי למבקרים. לא הייתי צריכה לחכות כל כך הרבה, אחרי ביס אחד בתפוח, שמעתי צעדים מתקרבים למטבח ולמול עיניי הופיעה המשענת. לא בדיוק מי שציפיתי לראות.

"אז את אחות של מיכאל" זאת הייתה יותר קביעת עובדה משאלה אבל בכל זאת הבחנתי בזיק בלבול שנילווה לקולו בזמן שהתקדם עוד כמה צעדים ונעמד מולי, במרחק של מטרים ספורים. לא הייתי בטוחה אם העובדה שאני אחותו של מיכאל גורמת לו שמחה או שדווקא האכזבה תפסה פיקוד על ההרגשה שלו.

הנהנתי קלות, עוקבת במבטי אחרי העיניים שלו, שסרקו במהירות שבגללה כמעט פספסתי, את החלקים החשופים עד מאוד של הגוף שלי.

שקעתי בעיניים הירוקות של הגוף שמולי עד שקול צעדים נוספים הציל אותי מטביעה וניער אותי לקראת האסון הבא שעומד להתרחש. זיהיתי את הצעדים של ליאור, את הגרירה הקטנה של העקב על הרצפה לפני שכל הרגל חוזרת לגעת בקרקע.

הזדקפתי מיד במקום, מודעת לעובדה שהמשענת שם לב להשפעה של הצעדים האלה עליי ולעובדה שלפני שראיתי חלק מהגוף של ליאור, המשענת נעמדה לידי עם הפנים כלפי הדמות שנכנסה למטבח. לרגע התמלאתי גאווה שאני זוכרת איך הצעדים של ליאור נשמעים אבל זאת נעלמה לפני שהתפשטה על הפנים שלי, מגורשת על ידי הזיכרון מחדר ההלבשה.

"אני רואה שאת והחבר החדש שלך לא מבזבזים זמן" הקול של ליאור נשמע בחלל המטבח, משאיר אותי המומה מכך שלא נשארתי נרעדת כמו בדרך כלל.

"תקשיב, ליאור" המשענת התקדם צעד אחד קדימה כלפי ליאור, נעצר בפתאומיות למראה הידיים של ליאור שהתהדקו לאגרופים, נראה מבוהל משהו. הצלקת על השפה עוד הייתה טרייה.

"אם לא שמת לב, הדיון הזה ממש לא קשור אלייך, אז אני אודה לך אם תצא ותשאיר אותי ואת מלאני לבד" הדגש של ליאור על המילה 'לבד' השאיר את כל הנוכחים דרוכים ואת האווירה מתוחה. הרגשתי את הבחילה מתמקמת לה בנוחות בבטן שלי כשירדתי מהשיש ונעמדתי ליד המשענת, מראה סוף סוף את הנוכחות שלי בדיון המתרחש.

"לי ולך אין שום סיבה להישאר לבד" הדגשתי בלעג את הלבד, יודעת מה יהיו ההשלכות על כך בתגובות של ליאור, מכניסה לטון הדיבור שלי תקיפות מסוימת שתבהיר לליאור שאני לא צוחקת ושאני מוכנה לכל דבר שיקרה בסיטואציה הזאת.

"אני מבין." אחרי כמה דקות של שקט הופרה הדממה על ידי הקול של ליאור. "הבוגדת הקטנה והחבר שלה מעדיפים להישאר לבד?" אטמתי את עצמי מפני רגשות, נמנעת מלתת לדבריו להכאיב לי כמו שאני בטוחה שהם היו מכוונים לכך.

"האחרון בחדר הזה שיכול לדבר על בוגדים, ליאור, הוא אתה" ירקתי את המילים בפנים שלו, שוכחת לגמרי מהנוכחות של המשענת, מתמסרת אך ורק לעונג שבקע מאמירת המילים האלה באוויר, פריקת העוול האישית שלי.

"מדברת המתחסדת הראשית שהולכת ומנשקת אנשים זרים מול החבר שלה" ראיתי את ליאור לוקח חצי צעד כלפי המשענת במין איום, הצהרה על כוח. הטון בסוף המשפט עלה קצת, מעניק יראה מסוימת למילים 'חבר שלה'.

"למה? להזדיין עם נטלי מאחורי הגב של החברה שלך" השתמשתי באותו טון על אותן מילים, "זה הרבה יותר טוב?" לא יכולתי לעצור את עצמי יותר, היחס המזלזל של ליאור גרם לי להגיע למקום שלא רציתי להגיע אליו.

הבעת הפנים של ליאור התרככה בבת אחת. בלי להיות מודעת לכך, ליאור לקח שני צעדים לכיווני והושיט את היד שלו כדי לתפוס את שלי, כמו שליאור תמיד מבקש סליחה. המהירות בה הכל קרה אחרי מפתיעה אותי כל פעם מחדש.

בלי לחשוב על המעשים שלי, כשהדבר היחיד שהרגשתי היה את העצבים שלי, היד שלי מצאה את הדרך ללחי של ליאור. עוצמת המכה נשמעה היטב בצליל שהתפשט ברחבי המטבח, משאיר את ליאור, אותי וכנראה גם את המשענת, המומים.

עם המתח, שהורגש בבהירות באוויר, יצאתי מהמטבח ועליתי במדרגות לקומה השנייה, מתעלמת מהמבטים של כל החברים של מיכאל ומהכישלון של תוכנית הנקמה הקטנה שלי.

במהרה מצאתי את עצמי סוגרת את הדלת של החדר שלי בטריקה ונשענת עליה עם הגב, לא מספיקה להתמסר לשקט לפני שנקישות עדינות על הדלת נשמעו. הדלת נפתחה, חושפת מאחוריה את המשענת שנראה מודאג במקצת. "אממ.." המשענת חייך חיוך מהוסס, "את בסדר?".

עם דמעות שלא ידעתי שנשארו לי טמנתי את הראש בחולצה של המשענת, מרגישה איך ההלם ההתחלתי עובר והמשענת נכנס איתי לתוך החדר, סוגר את הדלת ומחזיר לי חיבוק.

***

הייתי מופתעת לטובה מכמות התגובות בפרק הקודם. תודה(:

ו.. אל תשכחו להגיב גם הפעםD:

33>>

והנה הפרק הראשון, מקווה שתאהבו(:

***

"מל.. היי מל" שמעתי את הקול של מאיה בעיניים עצומות והרגשתי איך לאט לאט השינה מתנערת ממני. תרתי משמע, מאיה ניערה אותי כל כך חזק, הייתי בטוחה שאני אקיא עליה עוד שנייה את הבריזר של אתמול.

"ממ.. מה?" פקחתי עיניים, מסתגלת לאור שבקע מהחלונות, "תגידי לי, את השתגעת?! מה את מעירה אותי ב.." רכנתי, עדיין בשכיבה, לעבר השידה שליד המיטה שלי והסתכלתי על השעון, מחפשת בצד את השעה, "בחמש אחר הצהריים?!" זעפתי והכנסתי את הראש מתחת לכרית, מנסה להתחמק מהשמש.

הוצאתי את הראש מהכרית והסתכלתי עליה המומה, היא רק חייכה אלי וחיכתה שאני אקלוט לבד.

"חמש?! למה לא הערת אותי קודם?" קפצתי מהמיטה לעבר הארון, בדרך נתקלת במיטה המתקפלת שהכנתי למאיה ונופלת בחוזקה על הארון.

"זה בטח כאב.." היא צחקה מאחורי ונראתה די אדישה למצב. תנו לי להסביר לכם, זה לא שכזה חשוב לי לקום בארבע ולהיראות מדהים למשחק כדורגל, זה פשוט שזה משחק של חבר שלי, ליאור, והוא תמיד מתלונן שאני אף פעם לא באה לראות אותו במשחקים כי לטענתו 'אני לא מתעניינת בו בכלל'.

אז פתחתי מהר את הארון והוצאתי משם שורטס בצבע חום כהה עם כיסים וגופייה לבנה עם טיפה מחשוף, שמה חזייה שחורה ומתלבשת מהר.

כנראה שלפני שהיא העירה אותי, מאיה כבר התארגנה, כי היא הייתה לבושה כבר וישבה על המיטה שלי עם השלט של הטלוויזיה.

"משהו מעניין?" התיישבתי לידה כשסיימתי להתארגן, לצחצח שיניים ולסדר את השיער מהשינה.

"לא, את באה?" היא סגרה את הטלוויזיה וקמה, מושכת את החצאית המאוד קצרה שלה למטה, מעבירה יד על השיער החלק גם ככה ומתקדמת לכיוון הדלת של החדר שלי, מתחילה לרדת במדרגות לכיוון הסלון.

"אמא, מיכאל כבר יצא?" עמדתי על המדרגה האחרונה והסתכלתי על אמא שלי, שישבה על הספה עם משקפי הקריאה שלה וספר עב כרס שהיא קוראת כבר חודשיים.

עד שהיא ענתה לי הרשיתי לעצמי לבחון אותה קצת, כמו שאני נוהגת לעשות לכל אחד כשאני חושבת שהוא לא מסתכל. היא נראתה ממש טוב, השיער השטני כמעט בלונדיני שלה היה אסוף בצמה מרושלת שנשענה על הכתף שלה, המשקפיים גרמו לעיניים הירוקות שלה לקבל גוון טיפה יותר בהיר וחולצת הטי המרושלת שלבשה הבליטה את הבטן השטוחה שלה ואת העובדה שהיא לא אכלה משהו משמין כבר שנתיים.

"הנני כאן" מיכאל ניסה להיות מצחיק ודחף אותי מהמדרגה בדרכו למטבח. הוא הוציא מהמקרר בקבוק מים והכניס אותו לתיק הענקי של הקבוצה שלו, ושל ליאור, אם אתם מתעקשים.

"מצחיק מאוד, מיכאל" הדגשתי בלעג את השם שלו והתיישבתי ברווח שנשאר בין קצה הרגליים של אמא שלי לסוף הספה. "אתה לא אמור להיות כבר באולם? אתה יודע, לעשות חימום ולרוץ כמו אידיוט שעה לפני המשחק?" עקצתי אותו בחיוך וסימנתי למאיה להתיישב בינתיים.

"אווץ'" הוא קרא בדרמטיות, שמט את התיק לרצפה והחזיק את האיזור בו היה אמור להימצא הלב שלו, פשוט בגלל העובדה שאין לו לב.

"מה שתגיד, נכון שאתה מסיע אותי ואת מאיה למשחק?" עשיתי את הפאפיפייס הידוע שלי ושיחקתי טיפה בקצוות של השיער, משהו שתמיד מצליח.

"אומרים את מאיה ואותי, סיס" הוא חייך והתקדם לכיוון הדלת.

"אני אקח את זה ככן" לקחתי את מאיה ויצאנו אחרי מיכאל מהבית, מסמנת לאמא שלי שלום על הדרך וסוגרת את הדלת, מתקדמת אחרי מאיה ומיכאל לג'יפ שלו שחנה בצד הבית.

אחרי כמה דקות נסיעה הגענו לאולם הספורט העירוני, שבאותם רגעים נראה הרבה יותר ארצי מעירוני. כל העיר הייתה בתוך האולם, כי מסתבר שמשתלם לקבוע משחק כדורגל חשוב ליום שבת, ואני בספק אם מישהו בכלל חשב על לשמוע את המחשבות שלו בכל הרעש שהלך באולם הקטן. אני יודעת שאני לא.

נכנסתי ועליתי ביחד עם מאיה ליציע, מנסה לאתר את ליאור בין כל השחקנים שרצו על המגרש למשחק החימום המסורתי. בגלל שלא מצאתי אותו החלטתי לעשות לעצמי טובה ולבחון את מצב השקיות מתחת לעיניים שלי אחרי המסיבה של אתמול בלילה.

הודעתי למאיה שאני בשירותים, פילסתי לי דרך בין כל האנשים ואחרי שראיתי את התור לשירותי הנשים החלטתי להשתמש בפרוטקציות של החברה של הקפטן ולהתפלח למלתחות בשביל המראה שם.

ישר כשנכנסתי זיהיתי את נטלי גונחת כמו פוסטמה עם עוד אחד מהסטוצים שלה. היא פשוט בחיים לא תפסיק לגנוב לבנות חברים. לא משנה מי, ברגע שיש לו חברה הוא ישר עלה על כוונת נטלי.

נכנסתי בצעדים שקטים, הולכת לאט לכיוון מראת הקיר שמול הכניסה וניסיתי כמה שיותר להתעלם מהקול של נטלי שביקש עוד. עד ששמעתי עוד קול.

ברור שאמור להיות שם עוד קול, זה לא שהיא יכולה לעשות את זה עם עצמה, ונשאיר בצד לרגע את העובדה שהיא יכולה, אבל הקול הזה היה לי מוכר מדי. גניחת העונג החלושה הזאת שמסמנת לי שהלשון שלי עושה את העבודה כמו שצריך.

קפאתי על המקום, מסרבת להאמין שמכל הבנים התפוסים נטלי תפסה דווקא את החבר שלי. את ליאור, ליאור שלי. ליאור שעוד שבוע אמורה להיות לנו חצי שנה, שעברתי איתו הכל. ליאור שבגד בי.

לא היה לי אומץ להיכנס למקלחון שלהם ולצעוק עליהם את מה שמגיע להם, פשוט נתמכתי על הקיר ונפלתי לישיבה איטית על הרצפה, בוהה בהלם בדלת הכניסה למלתחות.

הרגעים שאחרי קרו בניגוד מוחלט לאיטיות של רגע הלפני, שכשאני מנסה לשחזר אותם בראש הכל מעורפל ומבולבל.

כמו מתוך חלום שמעתי את האנחה המוכרת עד כאב של ליאור ואת הצחקוקים של נטלי כשהיא, אני מניחה, מתלבשת. שנייה אחרי, בדיוק כשניסיתי לקום למרות הסחרחורת שתקפה אותי, מישהו לא מוכר נכנס למלתחות ותפס אותי לפני שנפלתי. יצא שהגעתי למצב שהפנים שלי קרובות לשלו והריח הטוב שלו באף שלי כשברקע שמעתי את הווילון נפתח והרגשתי את הידיים של המשענת המסתורית מנסות לייצב אותי.

בלי לדעת מה יהיו ההשלכות, כשהדבר היחיד שעובר לי בראש זה לא לצאת מטומטמת מול ליאור, הצמדתי את השפתיים שלי לשל המשענת במן ייאוש, בזווית העין ראיתי את ליאור ונטלי בוהים בנו מהצד בעוד הידיים של המשענת מצמידות אותי אליו והלשון שלו מפשקת לי בעדינות את השפתיים, מהפנטת אותי אליו. הרגשתי שאני נקרעת מהגוף שמולי והדבר הבא שראיתי כשפקחתי עיניים היה את המשענת על הרצפה, מחזיק את השפה, ואת ליאור עומד מעליו עם אגרוף בהיכון.

פלטתי אוויר שלא ידעתי שהיה אצור בתוכי ובכך משכתי את תשומת הלב של כל הנוכחים במלתחות הקבוצה שבאולם, כולל המאמן שנכנס בטיימינג מושלם לחפש את הקפטן שלו, כי המשחק עומד להתחיל.

בפסק זמן שהכניסה שלו יצרה, ברחתי אל מחוץ לאולם, מתעלמת מקריאות ה"רגע" בקול הלא מזוהה ממי שכנראה היה המשענת. למרות כישורי הנפילה המופלאים שלי הצלחתי להגיע אל מגרש החנייה בשלום, נעצרת ושומעת את העצירה הפתאומית בריצה של המשענת, מאחוריי.

"חכי רגע" הרמתי את המבט לדמות המתנשפת שמולי, הידיים על הברכיים במין תנוחה מוזרה והחזה עולה ויורד בקצב די מפחיד. עד שהוא יסדיר את הנשימה ויחליט שמתחשק לו לומר משהו אני יכולה לבחון אותו קצת. בכל זאת, לפני שנייה הלשון שלו הייתה בתוך הפה שלי, ועם כמה שזה היה נעים בכל זאת כדאי לי לדעת איך הבנאדם נראה.

שיער ג'ינג'י יחסית ארוך עיטר את הראש עם העיניים הירוקות ומבעד למדי הקבוצה בלטו להם קצת שרירי חזה וידיים. אבל רגע, מדי קבוצה? אם הוא בקבוצה אז הוא צריך להיות חלק מבית הספר, ואם הוא חלק מבית הספר אז אני צריכה להכיר אותו, לא? לפחות בפנים. את מפל השאלות שצפו לי בראש קטע הקול שבחמש דקות האחרונות למדתי לשייך למשענת נטולת השם.

"את יכולה אולי להסביר לי.." נשימה, "מה זה אמור היה להביע?" הירוק מהפנט הזה ננעץ לי בעיניים בעודו עדיין מבליט את התחת השרירי החוצה כחלק מהתנוחה. נו מה לעשות, זה חלק מהסקירה הכוללת.

"הפה שלי היה יבש?" ממש יופי, זאת התשובה הכי חכמה שיכולתי להעלות? למרות שלהגיד לו שאני מבייצת וההורמונים שלי על סף פקיעה יכול היה להיות קצת יותר גרוע.

ההבעה המשועשעת שעל הפנים שלו הרגיעה את רצף המחשבות המביכות של הרגע ופינתה מקום למעט סומק לטפס ללחיים שלי ולהתמקם שם בנוח. ממש יופי.

המאמן של הקבוצה יצא מהאולם, סקר את מגרש החנייה ונעצר עלינו עם עיניו, מסמן למישהו דמיוני למהר. הבנתי שהמישהו הדמיוני הוא לא כל כך דמיוני כשראיתי את המשענת מזדקף ופונה לכיוון האולם.

"אם תרצי להסביר לי ברצינות מתישהו" זיהיתי זיק שובבות ניצת בעיניים שלו, "או לשחזר" הקריצה מצדו לא ממש עזרה עם הסומק בלחיים שהתחיל להתפזר, "אני נמצא על הספסל באולם". ובמילים אלו הגוף נטול השם הסתובב ורץ ריצה קלה אל עבר האולם, משאיר אותי לעכל את המתרחש. לבד, באמצע החניון העמוס של אולם הספורט.

למזלי לא נשארתי לבד להרבה זמן. מסתבר שמאיה ראתה שאני לא חוזרת תוך חמש דקות, שזה גבול הזמן שלנו לפני הדאגה, ויצאה לחפש אותי. גם אם רציתי לומר לה כמה אני שמחה לראות אותה, אני בספק אם הייתי יכולה. רק ברגע שראיתי את מאיה רצה אליי קלטתי את מה שקרה במלתחות, לא נתתי לליאור אז הוא הלך לאחרת, והתחלתי לבכות. לרטיבות הכללית התווסף במהרה גם הגוש בגרון שהקשה עליי לנשום והרגשתי את הידיים של מאיה על הכתפיים שלי, מכוונות אותי לקצה המדרכה, לישיבה.

"בובה, מה קרה? לפני חמש דקות היית כולך מלאה בחיוכים" מאיה התיישבה לידי וליטפה לי את הגב ברכות. אין מילים לתאר איך אני מתה על הילדה הזאת כשזה נוגע למשברים. בפעם הראשונה שרבתי עם ליאור היא נשארה ערה איתי כל הלילה, הודיעה למאור החבר שהיא לא יכולה להגיע לדייט שלהם, ורק ישבה ודיברה איתי כל הלילה. יש לה אפילו ערכה לריבים קשים עם מיכאל, אני רק צריכה להתקשר אליה, לתת לה להבין שאני בוכה בגלל מיכאל, ותוך חמש דקות היא אצלי עם הערכה: כרית עם תמונה של מיכאל לתת לה אגרופים, טישו וסוכריות קופצות שתמיד מעודדות אותי.

אחרי כמה דקות שבהם אני רק בכיתי והיא רק שתקה, מאיה הרימה לי את הראש מהסנטר, ניגבה לי לחי אחת והבזיקה לעברי חיוך מעודד, מהאלה שגורמים למצח שלה להתקמט. "אני אשאל שאלות ואת תעשי לי כן עם הראש, מוסכם?". הנהנתי בתגובה וניגבתי את הלחי השנייה.

"זה קשור אליי?" הקול שלה נשמע מהוסס והפנים שלה התרככו בהתנצלות בתגובה למבט 'נראה-לך' שלי. "הייתי חייבת לבדוק" מאיה צחקה קצת ונשכה את השפה, סימן לכך שהיא חושבת.

מרחוק שמעתי את המאמן של הקבוצה צועק למישהו שיזדרז, קולות פסיעה וקולות של עקבים שפוגעים באספלט. "זה קשור לליאור ונטלי?" מאיה הפתיעה אותי. הרמתי אליה את הראש בהפתעה והיא סימנה לי להסתכל על הכניסה לאולם, שם עמד ליאור עם מבט מודאג על הפנים ומאחוריו, מדדה על העקבים הדקים שלה, הצטרפה נטלי.

"אוי, יפה אחת" מאיה עטפה אותי בחיבוק, "גברים הם עם חרא" מאיה סגרה את הנושא ומשכה אותי לעמידה, מעבירה ניגוב אחרון על הלחי שלי ומסדרת לי את החולצה במקום. "התפקיד שלנו זה לא לתת לריח להשפיע עלינו".

בעקבות זה שקמנו, ליאור יכל לראות איפה אני נמצאת, ומהר מאוד שמעתי את הצעדים הולכים ומתקרבים. כשליאור היה בערך שני מטר מאיתנו הרמתי את הראש ושלחתי לו מבט קטלני, אחד כזה שלמרות העיניים האדומות אני מקווה שהוא הבין את הסכנה שטמונה בהם. כנראה שכן כי ליאור נעצר במקום, לא מעיז להתקדם.

בחנתי את השטח והגעתי למסקנה קשה. כדי להגיע לבית שלי צריך לעבור לצד השני של מגרש החנייה, וכדי לעשות את זה צריך לעבור ליד ליאור. שלחתי למאיה מבט נואש, מעבירה לה בעזרת כוח המחשבה, וקצת באמצעות מבטים, את הבעיה החדשה שנגלתה.

היד שלי במהרה נלחצה על ידי היד של מאיה, מעניקה לי את התמיכה הנפשית שהייתי זקוקה לה, מזכירה לי שהיא תעשה את הדרך הזאת איתי ומעודדת אותי בלי מילים. כשחלפנו על פני ליאור והלאה הרגשתי את המבט שלו נעוץ בי והתפללתי שלא יקרה משהו שאופייני לי ואני אפול באמצע היציאה הדרמטית. למזלי זה לא קרה, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו בכניסה לבית שלי.

"את תהיי בסדר?" מאיה הסתכלה עליי בדאגה, "אני יכולה להתקשר למאור ולהגיד לו שאני לא יכולה לבוא להופעה".

חיבקתי אותה חיבוק ארוך ובצרידות של אחרי בכי הבהרתי לה שאני אהיה בסדר. "מה שאני צריכה עכשיו זה מקלחת חמה ולישון" חייכתי חיוך עצוב וצעדתי על שביל הגישה לכיוון הדלת, מרגישה את המבט הדואג של מאיה מלווה אותי עד שנסגרה הדלת.

***

ותגיבוP:

בהחלטה של רגע החלטתי להעלות סיפור שאני עובדת עליו, הפרק הראשון יהיה מוכן בקרוב.

אני ממש מקווה שתאהבו ותתנו לי את המוטיבציה להמשיך, כי אני בהחלט זקוקה לה.

נתראה בקרובP: