אני יודעת שאין תירוצים לדיליי המטורף של פרסום הפרק. אני רק יכולה לומר שאני ממש ממש ממש ממש ממש מצטערת על הזמן שלקח לי לפרסם אותו ושאני מקווה שתחשבו בזכות הפרק ששוה לסלוח ליP:
**
התעוררתי בבוקר בתחושת ביטחון מענגת. בנוסף לחוסר ההכרה המשכר שהייתי שרויה בו הרגשתי יד כרוכה לי סביב הבטן, מחבקת אותי בעדינות. התרפקתי על הגוף מאחוריי, מרגישה את הנשימות השקטות על העורף שלי, מעבירות בי צמרמורות.
בשניה שאחרי קמתי באגרסיביות, ספק מעצם התודעה החוזרת באיטיות שהזכירה לי שלא אמור להיות אף אחד שמחבק אותי או ספק מהעובדה שצליל ה"מממ.." השקט ששמעתי לא היה מזוהה לי.
"בוקר טוב" צל של חיוך התווסף לקול של המשענת, מרגישה תזוזה מאחוריי והנשימות חזרו להתיישב לי על העורף, מסמנות לי שהגוף מאחוריי התרומם לישיבה, בדיוק כמוני.
ברגע הזה בדיוק התחלתי להיכנס ללחץ. הנשימות שלי נהיו מהירות, החזה שלי עלה וירד בקצב מטורף ורגשות שנאה עצמית חלחלו לאט לאט לתת מודע שלי, גורמות לי להתכנס בתוך עצמי ולשקוע לייסורי המצפון. דבר שהיה מצליח אם המשענת לא היה מבין באיזה מצב אני נמצאת ומתחיל משפט.
"תקשיבי, אני יודע שאנחנו לא ממש מכירים למרות שכבר הספקנו להתנשק ולהרדם ביחד.." בזמן שהחתיך המבולבל שמולי ניסה להתעורר ולמצוא המשך למשפט, היכתה בי אמת מחרידה ומזעזעת. "אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך!" קמתי מהמיטה, נתקעת בתיק שהיה מונח לי על הרצפה ונופלת אחורה, נבלמת על ידי הארון בפעם השנייה ליומיים האחרונים.
המשענת קם במין הבעה מודאגת על הפנים שלו, מניח את היד הימנית על העורף שלו, מניח למבוכה להתפשט על הפנים שלו. "דרך אגב.. קוראים לי תום" הצלחתי לראות את זוויות הפה שלו עולות לחיוך לפני שהפניתי את מבטי לשעון, נלחצת מחדש.
"פאק! יש היום בית ספר!" פתחתי את ארון הבגדים מאחוריי, לקחתי את המכנס והחולצה הראשונים שהיד שלי הצליחה לתפוס ורצתי לכיוון השירותים, כמעט נופלת על התיק שוב אבל מתחמקת ברגע האחרון. העובדה שהשעה הייתה שבע ורבע לא הכי עודדה אותי, ובטח שלא המחשבה על הדרכים היצירתיות שאמא שלי יכולה להביך אותי לפני המשענת הלא כל כך מסתורית. תום.. בזמן שצחצחתי שיניים יכולתי לפנות את המחשבות שלי ולהתמקד בתום, עוד אחד מהחברים של מיכאל. המחשבה הזאת גרמה לי להירתע קצת, מזכירה לי איך נגמר הסיפור הקודם שהיה לי עם אחד מהחברים של מיכאל, לפני יומיים.
ירקתי את המים מהפה לכיור, מנגבת במהירות את המשחה מסביב לפה ומורידה את החולצה מאתמול, מעבירה אצבע על הסימנים שהחולצה השאירה מהשינה על הבטן שלי. שמעתי את הדלת נפתחת ולפני שהספקתי להבין מה קורה, ובטח שלא להתכסות, ראיתי את הראש של תום מציץ מבעד לפתח הצר שנוצר בדלת, מבין מה הוא רואה וסוגר במהירות את הדלת, צועק רצף של מילות התנצלות מבעד לדלת הסגורה.
יצאתי מהשירותים עם מכנסונים מג'ינס וחולצה צמודה עם ציורים חמודים עליה שחשבתי שאיבדתי, מרגישה את המבטים של תום עליי כשאני מחפשת את הכפכפים שלי ומנסה להסתיר את הסומק שהתפשט בעזרת השיער.
"אני מניחה שאתה צריך ללכת להתארגן.." עמדתי במרכז החדר, עם התיק ביד אחת והפלאפון בשנייה, מסתכלת על תום שנראה מחפש משהו. "מה אתה מחפש?" הכנסתי את הפלאפון לכיס, מסתכלת עליו מתכופף ושולף שתי נעלי וואנס ממתחת למיטה, שולח לי חיוך לא ברור.
ברגע שהגעתי לקומת הקרקע בחנתי במהירות את החדרים הנראים לעין מהמדרגות, את המטבח, הסלון וחדר הכניסה, השטח היה נקי. "אממ.. אתה רוצה ארוחת בוקר?" מיד אחרי שהמילים יצאו לי מהפה התחרטתי עליהן. תום נראה מבולבל לרגע מהסיטואציה, מסתכל על השעון של הממיר ומהנהן בשקט.
אחרי הצצה חטופה נוספת בשעון גיליתי שהשעה רבע לשמונה, רק שבמקום הגאווה על ההתארגנות המהירה התפשטה לי בבטן תחושת חרדה שהתגברה כשהעפתי מבט בתום הלא מאורגן והצטרפה אל ההחלטה שהתגבשה אצלי ללוות את תום. בכל זאת, הכל באשמתי.
אם לא הייתי כל כך בכיינית לא הייתי גוררת את תום לכל הסיוט של לנחם אותי, ולמרבה האירוניה, לשמש לי משענת. הייתי חייבת לערב אותו בסיפור שהוא לא שייך אליו בכלל, ועם כמה שנהניתי מהנשיקה איתו במלתחות, זה רק גרם לליאור להתחמם עליו, וכמו שאני מכירה את ליאור זה לא יעבור כל כך מהר. פלטתי אנחה מיואשת, שקועה לגמרי במחשבות שלי. הרגשתי את המבט המבולבל של תום עליי, מה שהעיר אותי ואת הסומק שהחל להתפשט לי על הלחיים.
הרגשתי איך הפנים שלי מתלהטים. פניתי למקרר ופתחתי אותו, מרגישה איך הקור המצמרר גורם לגוף שלי להגיב בהתאם, ושולפת שתי שקיות שוקו קר כתירוץ לפתיחת המקרר. ראיתי את תום קולט בכישרון של כדורסלן את שקית השוקו, נותנת לעצמי לשקוע שוב במחשבות שכוללות את תום על מגרש הכדורסל קולע סל, תוך כדי שאני מרימה את התיק החצי ריק מהרצפה והולכת לכיוון הדלת, נותנת לתום לצאת לפניי ורומזת לו ללכת מקדימה ולהוביל.
הופתעתי, וההבעה שלי חשפה את זה, כשהגענו תוך חמש דקות לבית צבוע בצבע אוף וויט, בעל שתי קומות וגינה מטופחת. כנראה שנראיתי לא מרוצה בעליל כי אחרי כמה שניות של שתיקה שמעתי פתאום קול שקט, "רק עברנו אז לא הספקנו לעשות פה כלום עדיין" הסטתי מבט מהירוק המהפנט שהביט בי וחייכתי לעצמי בלי שום סיבה.
"על מה אתה מדבר? הבית ממש מטופח" טמנתי את הפנים בין הידיים בבושה, מרגישה את הסומק מתפשט שוב ורוטנת על כמות הפעמים שאני עוד אצבע היום באדום. "התכוונתי שהוא ממש יפה" כשהייתי בטוחה שהאדום על הפנים קצת נרגע הרמתי את הראש ושלחתי לו חיוך מבויש, גורמת לו לצחוק ולהוביל אותי לבית עם מגע קליל על המותן, לא מודע להשפעה של המגע ביחד עם הריח שלו, שילוב של בושם וריח גברי, שחדר לתודעה שלי.
הספקתי להעביר מבט חטוף על הסלון לפני שהבנתי שנעצרתי בכניסה לסלון ושתום מסתכל עליי מאמצע המדרגות, מחכה לתגובה. החדר היה צבוע כולו בצבע קרמי חוץ מקיר אחד שהיה צבוע בחום בהיר. הספות היו באותו גוון חום של הקיר ועל שולחן הסלון הנמוך בצבע חום כהה הונחו שלושה שלטים ועיתון, כנראה של הבוקר. העליתי על פניי פרצוף מתפעל וכתגובה נגלה אליי חיוך מרוצה בתוספת גיחוך, חושף גומות חן וכמה שיניים מתום, בזמן שהאחרון מסמן לי לעלות אחריו במדרגות, כנראה לאזור החדרים.
ברגע שנכנסתי לחדר שלו, השני מימין, חטפתי הלם ומצמצתי כמה פעמים כדי לוודא שאני לא הוזה. החדר היה צבוע כולו בגוון ירוק בהיר קרוב ללבן שבקושי ראו מרוב שכמעט לא ראו את הקירות. על קיר אחד, מעל שידה נמוכה, הייתה תלויה גיטרה חשמלית בצבע אדום ועל השידה היו דפי תווים מונחים בערמה, מקומטים מרוב שימוש. על הקיר שממול לדלת היה פוסטר גדול של הרכב שלא הכרתי, חלון שהכניס אור לחדר ומתחתיו שולחן המחשב עם המסך וקלסר מונח ליד ועל הקיר השלישי הייתה המיטה, מעליה תמונה גדולה מקנבס של כמה בני נוער שביניהם זיהיתי את תום עם חיוך מאושר. על הרצפה היו כמה בגדים שתום מיהר להרים ולזרוק בתוך הארון שעמד ליד המיטה וליד דלת הכניסה לחדר כשמהצד השני של דלת הכניסה, קרוב לשידה, הייתה דלת נוספת, כנראה לשירותים.
"אתה הבן הכי מסודר שאי פעם פגשתי.." הפתעתי את תום שהכניס דברים בבלגן לתוך תיק ג'אנספורט חום עם ניטים. "תודה.. נראלי" התהפנטתי לרגע לחיוך שלו, עוברת לבחון את הגב שלו כשהוא הסתובב ודחף עוד מחברת לתיק. רציתי להתקרב למיטה כדי לבחון את הנערים האחרים בתמונה עד שתום מסיים להתארגן כשנתקלתי בנעל אדידס לבנה יתומה מבן זוג, ואיבדתי שיווי משקל. הכנתי את עצמי להלם המכה שאני אקבל, עוצמת את העיניים כחלק מההכנה, והופתעתי כשהרגשתי ידיים מתהדקות על הגב שלי והפנים המשועשעים של תום נכנסו לטווח הראייה שלי, קרובים עד כדי כך שהרגשתי את הנשימות שלו משתלבות עם שלי.
"זהירות" הקול שלו היה קצת צרוד וגרם לי למצמץ בטיפשות לפני שעברתי במבט על הפנים שלו, מהשפתיים המשורטטות עם הקמטים הקטנים והצלקת, דרך הזיפים הבהירים שבקושי נראו מרחוק, האף הסולד בצורה חמודה ועד העיניים הירוקות שננעצו בשלי, שילוב מצמרר של ירוק וחום.
חסרת מודעות, העברתי לשון על השפה התחתונה שלי, מצמצמת במהירות את המרחק הקטן שבין השפתיים שלנו ונותנת לחוסר השליטה העצמית להתפרץ, מובלת על ידי תום לכיוון המיטה, נופלת עליה בחבטה רכה ומרגישה את הידיים של תום מטיילות לי על המותניים מתחת לחולצה כשאזור אחר בגופו התחיל להתעורר, משלח בי זרמים מוכרים של עונג.
צלצול טלפון גרם למוח שלי להתנער ולחזור למציאות כשהרגשתי איך לאט השפתיים של תום מתנתקות משלי והמבט המבולבל שלו מול הפנים שלי, כנראה בגלל שהלשון שלי הפסיקה לשתף פעולה. "אתה צריך לענות" הקול שלי היה קצת צרוד והרגשתי שהשפתיים שלי טיפה נפוחות מהנשיקה כששלחתי לו חיוך מבויש והסטתי את המבט מהפנים שלו לתמונה שמעליי, חוזרת לבחון אותו כשהוא קם והלך לכיוון השידה עליה היה מונח הטלפון המצלצל.
באנחה שלא הצלחתי לפענח, ברגע שתום הרים את השפופרת וזיהיתי אור ירוק נדלק באיזור המקשים, שמעתי קול עדין של אישה. "הלו? תום?". לפי הבעת הפנים הלא מרוצה של תום הנחתי שזאת כנראה אמא שלו. תום נאנח עוד אנחה לא מזוהה והתיישב לידי על המיטה, שולח לי חיוך 'תרגישי-בנוח' מלווה בהישענות אחורה על הקיר.
"היי אמא" הטלפון הונח בעדינות על המיטה משמאלו של תום, מוסתר מעיני על ידי הרגליים של תום שלא הצליחו לחסום במידה רבה גם את הקול הסמכותי שבקע מהטלפון, שולח כמה פקודות לא ברורות לאוויר ומצמיד בחזרה את הטלפון אליו.
"תום, היי. ציפיתי להגיע למענה הקולי ולהשאיר הודעה כי ראיתי שלא חזרת אתמול הביתה" הקול נשמע רך פתאום, רך לא בדרך המלטפת והמקובלת של המילה- רך בדרך מוזרה ומעוותת, כאילו דורשים מהקול להסביר משהו מסובך לילד קטן, "יש כסף על השיש במטבח למקרה שתרצה לקנות משהו בתיכון או להזמין משהו בצהריים."
השתדלתי להסיט את תשומת הלב שלי מתום ליד שלו ששיחקה עם השמיכה וגרמה ליד שלי לרעוד בתגובה, דבר שלא כל כך הצליח, וקלטתי מזווית העין את גלגול העיניים העצבני שזיהיתי משיחות שלי עם מיכאל, כשהוא מתנהג כמו בדרך כלל וחושב שהוא מעליי כי הוא גדול ממני בשנה. תחושה משונה של השתתפות בצער השתלטה עליי פתאום כשהבנתי שהתנהגות של אמא לא אמורה להיות כמו התנהגות של אח גדול ומעצבן ובטח שלא כמו של בן אדם אקראי בלי שום קשר לחיים.
ברפלקס מוזר שתאם את התחושה שלי הנחתי את היד שלי בעדינות על שלו, עוצרת את המשחק עם השמיכה וגורמת לתום להסתכל עליי בהלם, מקווה שלא הפגנתי יותר מדי קרבה יחסית למצב, או יחסית לתום.. המחשבות התערבלו לי בראש וגרמו לי לקחת את היד שלי בחזרה ולהתקפל מול תום הממלמל מילות פרידה נרגשות לטלפון ולהחזיר את תשומת הלב שלו אליי, מעלה שוב את החיוך המרוצה שלו על הפנים.
הרגשתי את הנשימות של תום על הפנים שלי למשך מספר השניות שאחרי, משתקות אותי למזרן הרך בעוד היד שלי נופלת קורבן לחום לא מוכר שפשט בה אחרי שתום החליט לקחת אותה ביד שלו וללטף בעדינות את גב כף היד עם האגודל.
חוסר הנוחות תמיד גרם לי למעשים מביכים ומטומטמים שכמעט תמיד שנאתי את עצמי לאחר מכן. לא הייתי שום סיבה שהפעם הדבר יהיה שונה. התרוממתי מהמיטה במכה אחת, מנתקת את המגע העדין בין שתי כפות הידיים ומשתדלת להעלות חיוך נורמלי על השפתיים, מסתפקת בחיוך עצבני מעט. "אנחנו מאחרים."
ונגיד אמן לחוסר הנוחות. אמן.
**
התגיבו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
