כאשר הפרי בשל, הוא נופל מן צמרותיו. רגע אחד הפרי תלוי בחוטי השערה מענפי העץ, מתנדנד בשבריריות ועוד רגע מתפקע מכל מיצו המתוק, וברגע הבא הוא נופל ברחש אל האדמה-לא משום שהוא הוכרח ליפול, אלא משום שהעץ הכיר בבשלותו ופשוט שחרר אותו. ייתכן שזו העת לתת את מיץ פרותיי. כל שעליי לעשות הוא להירגע, לקחת מספר נשימות עמוקות ולשחרר את כל אשר לבי מכיל זה זמן רב.

ההשוואה שאני עושה ביומיום, מביאה נחיתות, עליונות. אילו רק הייתי מפסיקה להשוות, כל הנחיתויות וכל העליונויות נעלמות. אני פשוט, הייתי שם. עץ עתיק יומין, או שיח קטן ומלבלב. זה לא היה משנה. אחרי הכל...בכל דבר שנברא ביקום, יש תועלת כלשהיא. הכל מתאים יחד, מעין אחדות אורגנית. אף אחד אינו עליון ואף אחד אינו נחות... עלה העשב הכרחי בדיוק כמו הכוכב...ושירת הציפורים הכרחית בדיוק כמו קולו של אלוהים.

אז מה גורם להרגלים האלה לשוב אליי בכל פעם מחדש? אני מכרסמת בעצמי ואני לא מצליחה להפסיק.