רק את האמת
|
כינוי:
comme il faut מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2010
לילה לבן
המירוץ השכיח ממני את האושר שאני מוצאת בלהיות לבד עם עצמי. ידעתי שאני רודפת אחרי משהו שבחיים לא יספיק לי ממנו, רציתי רק עוד ועוד, מסתובבת מסביב לזנב של עצמי. פתטי. אני לא כועסת על עצמי, במירוץ יש הרבה דברים חיוביים שאי אפשר להתעלם מהם, אספתי אליי יתרונות מגוונים. אבל לא הייתה בי החוכמה להגיד אוקיי עכשיו מספיק, עכשיו זו רק את עם עצמך, מבחירה. רציתי לעשות, כמו ילדה קטנה, דווקא. דווקא לזה שאמר שאני לא מסוגלת להיות לבד, להיכנס בו, בלי הגיון. שמעתי אנשים מסביבי מדברים על להיות לבד קצת, לנוח בשקט, סתם להתבטל. מייד עלה בי אנטי לחוסר פרודוקטיביות שבדבר וחיפשתי את הדבר הבא. אתמול בלילה לבן זה הכה בי. אני בדיוק אותה בחורה שהייתה צריכה פעם להיות לבד כמעט בכל שעות היממה, אותה אחת שהעדיפה שקט מסוגר על פני להתמודד עם אנשים ועם הצרות שהם מביאים. מרוב שפחדתי מהלבד הזה שהיה עוטף אותי בשמחה, שכחתי כמה הוא טוב, כמה אני צריכה אותו. לא הבנתי שזה לא כמו פעם, זה לא יכול להיות כמו פעם, זה לא. זה פשוט לא כי אני לא אותה אני ובכלל דברים שונים עכשיו. אני כל כך שמחה שהפרפסקטיבה משתנה עם הזמן, אני כל כך אוהבת את זה. אתמול היינו בחוף המיתולוגי, ושוב יום חמישי, רק שנתיים אחרי. ראיתי שניים מתנשקים בתוך הגלים, רטובים עד אמצע הירך בערך, סתם לא מעניינים. אבל כשהסתכלתי דרכם ראיתי אותנו, נזכרתי איך התנשקנו שעות, אבל באמת שעות, באמת כל הלילה. עמדנו שם כמה שעות ורק התנשקנו. ופתאום נעצבתי, לחשוב שבשלב הזה אין מצב שנוכל להתנשק ככה במשך שעות כמו זוג חדש שרק מגלה אדמה חדשה. נעצבתי לחשוב שהחוף הזה מכיר עוד מליון כמונו, שאנחנו לא משנים כלום, שזה בכלל לא היה מקסים. ואז הם הפסיקו להתנשק ויצאו מהמים, ושחררתי אנחת רווחה. הם לא כמונו.
במירוץ עצמו ניצחתי. אין מדד להצלחה בו ואין גביעים, אבל התחושה שלי היא שניצחתי. הבנתי שהמירוץ הוא בסך הכול ענף קטן בחיים המסועפים שלי, שהוא לא העיקר. שהבסיס עצמו נמצא כאן ממש, בחדר הזה, בלי בגדים מול המראה. אני אוהבת את הענף, אבל אוהבת הרבה יותר את העץ.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
