עוד קצת פחות משנה אני אבקש מכם לבוא לראות את פרויקט הגמר שלי. אני אבקש יפה. אתם תבואו ותצטרכו לנחש מי אני. זה יהיה נחמד. לחלק מכם יהיה יותר קל, אני מניחה.

פעם שאלתי אתכם איך אתם חושבים שאני נראית. זה תמיד עניין אותי לדעת איך אני נשמעת לכם. אם יש לי שיער ארוך. אם אני גבוהה. אם אני מחייכת הרבה.

מישהו אמר לי לא מזמן שאני יודעת להקשיב. שאין לו חברים שפשוט מקשיבים, ולא דורשים הקשבה בחזרה. זה נחמד. אף פעם לא אמרו לי את זה ככה. אני אוהבת כשאומרים לי דברים ישירים כאלה. נכונים. מדויקים. פשוטים. 

אני זוכרת איך מישהו במקום העבודה שלי אמר לי שיש לי שיער יפה. פשוט. זה הצחיק אותי. איזה מן מחמאה זאת, שיער פשוט. למרות שהבנתי למה הוא מתכוון. אני מתגעגעת למחמאות כאלה. אני צריכה אותן כל הזמן. בדרך לעבודה. בחזרה מהלימודים. בהליכה סתמית ברחוב.  במקרה זה הכי טוב. כשאני לא לגמרי בטוחה במה שבחרתי ללבוש באותו היום.

קראתי לא מזמן על מישהו חשוב שדיבר על זה שאף פעם לא נצליח להבין את האחר במאה אחוז. לא משנה כמה נרגיש תחושה של הזדהות, זאת אף פעם לא תהיה תחושה מדויקת, טהורה. כולנו בודדים נורא, הוא אמר.

אני זוכרת שכשהייתי קטנה היתה תקופה שלא הצלחתי להבין למה אני- אני ואיך זה שאני לעולם לא אהיה מישהו אחר. לפעמים אני מרגישה את התחושה הזאת, כשאני רואה אנשים יוצאים דופן בצורה קיצונית. יפים נורא. מוצלחים נורא. אחרים.  אני פוגשת אנשים כאלה לעיתים נדירות. אני מצליחה לזהות אותם מרחוק, מדברים מהר. חסרי מאמץ. תמיד בדרך ל. תמיד חשובים. הם אדיבים, האנשים האלה. אבל אפשר להרגיש שהם מנוסים יותר מדי מכדי להיות אמינים. לפעמים אני מתאפקת מלשאול אותם מי הם. במה הם עוסקים. אבל אני משבצת מאוד קטנה בחיים שלהם. בסדר היום העמוס שלהם. אני בסך הכל נותנת להם שירות במשך כמה דקות. אני לא יכולה להסביר להם שזאת רק עבודה זמנית. שאני גם לומדת. לפעמים אני משחילה את זה באיזה משפט, כדרך אגב, רק כדי להראות להם שיום אחד אני אהיה. הם מהנהנים בחצי חיוך. ככה הם חונכו.

רגע אחרי שהם הולכים, אני מרגישה נורא פתטית.