אני תמיד בוחרת אותם בפינצטה. אחד אחד. גבוהים ממני בראש. חכמים. במיוחד בתחומים שאני לא. יפים במידה. תמיד עושים דברים חשובים. רוצים להיות חשובים. מעמידים פנים שהם חשובים. אולי זה אותו אחד כל פעם, רק קצת אחרת.

אם הייתי מעמידה את כולם באותו החדר, הם בטח היו יכולים להסתדר מצוין. איזו מחשבה נוראית.

ואז, יש אותו. הוא לא אמור להיות אחד כזה. הוא לא עומד בשום קריטריון ברשימה הדמיונית שלי.

ובכל זאת הוא שם. שומע על אחרים, מזכיר לי כמה הם טיפשים. מזכיר כמה שהוא היה רוצה להיות שם, במקומם. כל יום. הוא רוצה שנצא לשתות. מה אכפת לך, הוא אומר לי. מחייך אליי עם החיוך הזה שלו. אין לו מושג כמה גומות חן ממיסות אותי. אני כבר לא מצליחה להגיד לו לא מבלי שזה ישמע גם קצת כן. הרבה כן. אני לא יודעת למה אני טורחת לשמור על עצמי מפניו. אולי זה יכול להיות נחמד. כיף טהור. בלי מחשבות. בלי תכנונים. בלי עתיד. בטח אני אפגע מזה בסופו של דבר. אני תמיד נפגעת בסופו של דבר. באשמתם. באשמתי. באשמתי. בטוח שבאשמתי. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב. גם שכבר אין על מה. אני מפחדת שאולי פעם אחת זה יהיה פשוט יותר מדי. 

אז אני אומרת לו לא. אבל חושבת כן. והלוואי שיכולנו להיות, מבלי לדעת איך זה יגמר. כמה מהר זה יגמר. כמה רע זה יגמר.