הייתי צריכה לכתוב אתמול. כשהכל היה עוד טרי. כשהאזעקות נשמעו חזק יותר. כשהיום היה כל כך ארוך ומעייף ולא נגמר.

הייתי צריכה לבכות יותר. אבל הרגשתי שאין לי זכות לבכות על מישהו שלא באמת הכרתי. 

אז עמדתי רחוק. מספיק בשביל לשמוע כל יבבה שלה. מספיק בשביל להזיל דמעות בלי שליטה. מספיק בשביל לסמן דרך מהירה ללכת חזרה בין הקברים. 

לא הקשבתי לטקס. רק שמעתי קול חבטה נוראי. ואחד שאומר שמי רוצה לכסות באדמה שיבוא, זה מצווה. 

אחר כך כולם הלכו, לאט. עדר קטן של אנשים, מדברים קצת עליו. קצת עליהם. אומרים כמה זה נורא. כמה הוא צעיר. וכמה חבל.

אז הלכתי גם. קוראת את השמות שכתובים על המצבות. יש בזה סוג של קסם. בכל הקברים המפוארים האלה. באלה הנעלמים בצניעותם. באותיות הכמעט מחוקות. בזמן שעובר. 

בכמות האינסופית של המתים, שבצורה הגיונית להפליא, מתווספים בכל פעם שאני מבקרת ובכל זאת תמיד נדמה לי שזהו, כבר אין עוד מקום.

אני זוכרת איך פעם כשהיינו ילדות, היינו מדמיינות איך אנחנו רוצות שהלוויות שלנו יראו. זה היה משחק נחמד, גרם לנו להרגיש חשובות. 

חשבנו מי יגיע. כמה יבכו. מי יהיה הכי עצוב. אבל הכי עצוב. אחר כך היינו מבטיחות אחת לשניה שנגיע. הבטחתי שאני אבוא. בטח. אבל אני לא רוצה ללכת ללוויות יותר בחיים שלי. ככה פשוט. ככה ילדותי. 

לא רוצה.