שבוע שעבר התחלתי לחשוב. עוד סמסטר אחד נשאר. ואני בחוץ. פחדתי לרגע. לכמה רגעים. אני לא יודעת מה לעשות אחר כך. אז כבר שבוע שלם שאני לא עושה כלום. כולם אומרים כמה שהזמן הזה חשוב. שחייבים לעבוד כל יום. זה רק גורם לי להשתתק עוד יותר. במקום לעשות משהו אמיתי,  אני מסתתרת מאחורי דברים שוליים. אפילו לא משכנעת את עצמי. שולחת הודעות לחברה על זה שאולי נגור ביחד שנה הבאה, מה את אומרת? בואי נדבר על זה מחר.  ולא מדברת איתה מאז. כי אני יודעת שהיא תסלח לי. כולם סולחים לי בסוף.

 ובזמן האחרון, מקיפים אותי אנשים מהתיכון. אני פוגשת אותם באוטובוס, מתיישבים לידי כי אין באמת הרבה ברירות. מתחקרים אותי מה זה בכלל עיצוב גרפי, ואני כבר לא מתקנת ואומרת תקשורת חזותית. כי לאף אחד לא אכפת.  ומה עושים עם זה אחר כך. ויש עבודה. וכל מה שאני רוצה זה להסתכל על הנוף העגום של שמונה בבוקר ולחכות שישתקו.

 לפני כמה שבועות התיישב לידי אורן. ילד קטן מהיסודי. שעשה לי רע במשך די הרבה זמן. איך הוא פשוט התלבט תוך כדי הליכה והתיישב לידי. ידעתי שהוא לא זוכר. אנשים אף פעם לא מזהים אותי מהימים של אז. רציתי לצעוק עליו. לדרוך לו על הרגל בלי לשים לב בדרך החוצה. רציתי לפלרטט איתו כל הדרך עד התחנה בלי מטרה. רציתי שלפחות יזהה משהו במבט שלי. המבט שלו היה חלול. אולי הוא היה עסוק בפלאפון שלו. בטח כמו כולם. כמו שאני העמדתי פנים חצי הנסיעה.

 הוא ירד מהאוטובוס. אמרתי לעצמי שפעם הבאה אני אגיד לו משהו. 

ושנאתי אותו קצת יותר. ואותי קצת יותר.