"אנחנו ממוצעים. זה מה שאנחנו. ממוצעים. לא מיוחדים. לא יפים במיוחד. לא מוכשרים במיוחד. ככה זה. אף פעם לא אמרתי לכם אחרת."

ככה היא אמרה לי, דרך אגב, תוך כדי שהיא שוטפת את הצלחות ומחזירה אותן חזרה למקום. אחת אחת.

וכל מה אי פעם רציתי, שילטפו לי הראש ויגידו לי שאני הכי מיוחדת בעולם. שאני יפיפייה. שאני יוצאת דופן. 

גם אם זה לא נכון. שיגידו לי את זה כל לילה לפני השינה. שיקטפו לי את הירח, אם אני אבקש יפה.

כל אחד אחר. כל אחד אחר חוץ מהם אומר לי את זה. 

והכל מרגיש לי כל כך רחוק. וכל כך לא אמיתי. כי הם לא אמרו לי את זה כשהייתי זקוקה. 

כשעוד היה אפשר להשקות אותי במילים חמות. כשעוד האמנתי.

ואני רוצה לכתוב כאן. כתבתי כאן, שאני מיוחדת. שאני מוכשרת. בצורה יוצאת דופן. 

שזה שורף אותי שהם לא מסוגלים לראות את זה. כי הם כל כך רוצים לקרקע אותי. 

שאני לא אחלום גבוה מדי. שאני לא אעוף רחוק מדי. שאני לא אפול חזק מדי.  

ואני רוצה להגיד להם. להגיד לי. שזה אולי בסדר ככה, ליפול חזק. כי זה מה שקורה לאנשים מיוחדים. 

לאנשים שרוצים לעוף גבוה. ורחוק. אבל לעולם לא לאנשי הקרקע. לעולם לא לאנשים ממוצעים.  

אבל לא אמרתי לה כלום בחזרה. הנחתי לה לשטוף את הצלחות אחת אחת. כמו שהיא אוהבת. כמו שהיא לא מבינה למה אני לא. 

והבטחתי לעצמי שאני לא ארשה לילדה שלי לחשוב לרגע שהיא ממוצעת. מפני שהיא פשוט לא יכולה להיות.