כתבתי את זה בדרך הביתה באוטובוס בלי סימני פיסוק בלי לנשום ביולי של אלפיים ושתיים עשרה.

"אני לא זוכרת שיש כל כך הרבה ילדים קטנים שם. בכל מקום. לא הצלחתי להבין איך זה עובד. היא אמרה לי שפשוט צריך להיכנס לזה וזה נורא נחמד. אבל לא הצלחתי. נראה לי מוזר. לרקוד ככה באמצע הרחוב עם אוזניות ולהתאמץ כל כך להיות מגניב. יש יותר מדי בנות יפות בעיר הזאת. יותר מדי בנות יפות בעיר הזאת ככה זה מרגיש לי לפעמים. היתה שם ילדה שביקשה ממני שניה את האייפון לבדוק מתי האוטובוס יגיע. אני כבר לא מסוגלת לסרב אחרי הילד ההוא, שאמרתי לו לא כי הייתי בטוחה שברגע שאני אביא לו את האייפון שלי הוא יברח. הוא בסך הכל רצה להתקשר הביתה. לא מסוגלת להבחין בין אנשים טובים לרעים. כאילו שזה כל כך חד משמעי. היה לה לק שונה בכל אצבע, ואיזה עשרה חברים מסביב, כולם בשלב הכל כך מכוער של גיל ארבע עשרה. ואישה זקנה שרקדה. כמה הסתכלו עליה, עמדו מסביב וצילמו. צילמו במקום פשוט להיות שם. מתעדים הכל כאילו באמת כולנו נמות הקיץ. אחר כך הלכנו לתערוכה ההיא, להסתכל על כמה עבודות של כל אלה שכל כך רוצים להיות במקומי עכשיו. אני זוכרת איך זה מרגיש, לרצות משהו כל כך חזק בלי לדעת בדיוק מהו. קינאתי בהרגשה הזאת. הסתכלתי על העבודות שלהם. כל כך מזיעות ממאמץ מתוק. נלחמים על תשומת לב. וקינאתי. הוא סיפר לי על אחת העבודות שלו, כמה פשוטה ויפה. כמו שרק עבודה של לפני לימודים יכולה להיות. עצוב לי שאיבדתי את היכולת הזאת. לעשות דברים פשוטים ויפים בלי מטרה. קבענו שנעשה משהו בשבילנו הקיץ. זה וברצלונה. אולי הקיץ אני אצליח ללכת לים לבד."

אני קוראת את זה וחושבת שזה קצת מצחיק. קצת עצוב שגם הקיץ היה נדמה שאולי כולנו נמות. קוראת וחושבת על הפעם ההיא השנה שהלכתי לים לבד. והוא אמר לי שהוא גאה בי על זה. לא בצחוק. אני באמת גאה. אבל אני צחקתי.