בימים שבהם אני עצובה יותר, אני משתדלת להתלבש הכי יפה. לשמוע מוזיקה טיפשית עם מילים חלולות. להעסיק את עצמי במשימות קטנות ולא חשובות. רוב הזמן זה עובד לי. כבר עבר שבוע וכמעט הצלחתי לעבוד על עצמי שאני לגמרי בסדר. אף אחד לא שם לב. רק אח שלי, הילד הרגיש הזה, שאל אותי למה אני כל כך עצובה. עניתי לו שלא קרה כלום והכל בסדר. באמת. אבל שנינו לא האמנו לי. 

אני סופרת את הימים שיעברו כבר. כדי שאני אוכל להגיד לעצמי עבר שבוע. עבר חודש את רואה? זה עובר. הכל בסדר. אבל זה לא. זה לא. 

וכאילו כדי להכעיס, בזמן האחרון מתחילים איתי יותר מתמיד. אני בטח מפזרת אנרגיות של בחורה פנויה. כל מיני בחורים שעושה לי נעים לאגו לחשוב שהם מתחילים איתי. אז אני עוצרת רגע כשהם מדברים איתי, מחייכת אליהם בבגדים היפים שלי, ואפילו משתדלת לא להמציא מספרי טלפון שקריים. ולפעמים אני רוצה להיות הבחורה הכיפית והקלילה שממשיכה הלאה ומפסיקה לחשוב פעם אחת מפסיקה לחשוב כל כך הרבה אלוהים.

 אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה איך אני מתקשרת אליו, ואומרת לו אני רוצה שנחזור. אני מרגישה שאנחנו עושים טעות. בוא נעשה את כמו שצריך. ואני אוהבת אותך. ככה. כמו בתוכניות רדיו המטופשות האלה. כשאנשים שולחים מכתבי אהבה דביקים ומקדישים שירים חסרי מעוף לבני זוג שלהם. 

כבר עבר שבוע. שבוע שבו אני בוכה ברחובות. למרות שהוא אמר לי לא לבכות. לא להיות עצובה. כי מי יודע מה יקרה בעתיד. והכל באמת בסדר, את תראי. שנינו חיים. את כאן, אני כאן. אני לא נעלם.                                       למדתי לא לשים מסקרה כשאני יוצאת מהבית. ולשבת בחלק האחורי של האוטובוס. הכי רחוק מכולם. הכי קרוב לחלון.