לפעמים אני קוראת דברים שכתבתי. והם גורמים לי לזכור. לא לחזור על טעויות שאני עלולה, אולי. המון פעמים אני מפחדת לכתוב על דברים כדי שהם לא יהפכו להיות משעמותיים מדי, כואבים מדי מכדי להסתכל אחורה. הרי יש קטעים שלמים שאני מדלגת עליהם כי אני לא יכולה לסבול את עצמי. את מה שכתבתי. את מי שהייתי באותה נקודת זמן. 

אבל כל הטעויות האלה, כל הרגעים האלה שכאבתי מדי ולא יכולתי לעשות דבר חוץ להכתים דפים, שלא יכולתי לעשות דבר חוץ מלכתוב את עצמי לדעת. כל אלה, הופכים אותי למי שאני. המון פעמים אני פתאטית. סתומה. המון פעמים אני עושה דברים שאני מתחרטת עליהם אחר כך. שולחת הודעות ומחביאה את עצמי למשך שעות כדי לא להתמודד עם התשובה. עושה דברים כשאני לא שיכורה מדי ועדיין זוכרת יותר מדי פרטים. מאמינה להם. אני דווקא אוהבת את התכונה הזאת שבי, אני לא בטוחה שהיא טעות לגמרי. את התמימות הזאת, שגורמת לי להאמין. אולי כי זה גורם לי להרגיש יותר חיה. פחות קהה. 

רציתי לכתוב משהו אופטימי בשבילי. כי אני בטוחה עמוק בפנים שפשוט יהיה בסדר. ודברים יסתדרו כמו שיש להם נטיה להסתדר. ולהזכיר לעצמי לא לחזור אליו רק כי הוא שם. כי אני שווה יותר ממנו. ותמיד ידעתי את זה. אני פשוט נוטה לשכוח את זה כשרע. 

אז היי, יהיה בסדר. שומעת. יהיה בסדר. זה יעבור. הוא יעבור. אני אעבור את זה.

אני אוהבת את עצמי יותר מדי מכדי לתת לעצמי ליפול שוב לאותה הנקודה. 

הנה, אמרתי את זה. אני אוהבת את עצמי.