היי לך.

הבטחת שתכתבי ולא כתבת.

זה לא כל כך יפה, אבל אני סולחת כי אני יודעת כמה את גרועה בלשמור על קשר. כאילו יש לך מקום בלב רק לכמה אנשים בודדים וכל השאר נדחקים החוצה, אחד אחד, מחכים בתור. 

הלב שלי הזה. אני לפעמים לא מאמינה, מה זה לפעמים, כמעט כל יום לא מאמינה. אני הרי יודעת שאהבה זה לא דבר כל כך נדיר. הרי כולם פה חיים בזוגות זוגות זוגות זוגות. כל יום שבו הוא לא אומר לי שהוא אוהב אותי, אני חושדת שאולי היום זה קורה. שהיום הוא הבין סוף סוף שאני כל כך פגיעה ושקופה ושבירה שעדיף להחזיר אותי למדף, לתת לאבק החיים לכסות אותי. כל יום עוד קצת.

ואולי אני בכלל לא מיוחדת כמו שנדמה לי. אולי אני בינונית והוא בסדר ואנחנו מתאימים, כי ככה זה בחיים.

ובראש שלי אני ציפור גן עדן והוא חד קרן ואנחנו מטיילים יחד בין שיחים של פטל ועננים ואף פעם לא נמאס לנו להסתחרר ביחד. כמו באיזה סרט מצוייר צבוע בצבעים פסטליים שהיינו רואים מוקדם בבוקר, לפני שהיינו צריכים ללכת לבית הספר היסודי. 

אני אוהבת אותו. והלב הזה שלי צדק. שבסוף יהיה בסדר. כמו שהבטחתי לעצמי. שיהיה בסדר יהיה בסדר יהיה בסדר.

אז תכתבי יותר את שומעת? הוא לא יברח לך את לא יודעת? הוא לא יברח. אל תפחדי יותר. הוא נשאר פה. לא יהיה מקום בלב שלך לעוד אף אחד אחר. רק את והוא. ככה טוב.