"יאגאמי קון," גנחתי. הוא ניתק את הפה שלו מהצוואר שלי בשביל להגיד: "זאת התקדמות. בפעם הבאה תגיד 'טאיצ'י'." ואז חזר לפמפם בתוכי, כשהפה שלו שואב לי את הצוואר, והידיים הגדולות המאסיביות שלו לשות לי את העור. האגודלים שלו כבר הגיעו לפטמות. הוא ממש נהנה למעוך לי את הפטמות, אני חושב שזה כי הקולות שנפלטים לי כשהוא עושה את זה מצחיקים אותו. הוא שוב ניתק את הפה שלו מהצוואר שלי כדי לפלוט צחקוק, והאוויר שהוא נשף על העור הלח עוד יותר הדליק אותי.

"יאגאמי קון!" צעקתי.

"טאיצ'י!" הוא התעקש, וקצב הפמפומים נעשה לא אחיד, וחזק, וידעתי שזה כבר הסוף.

"יאגאמי קון!" צרחתי לקראת הסוף רק כדי לעצבן אותו. הוא קצת נשך אותי בצוואר כדי לנקום, ואחרי שהוא גמר בעצמו הוא עזר לי למטה עם הפה שלו. עכשיו כבר לא קראתי לו יאגאמי קון. כמעט נפלט לי איזה "יאג-" אבל עצרתי ברגע שהרגשתי קצת שיניים על הזין שלי. "אתה רשע!" מלמלתי. עוד קצת וכבר, והוא בלע ובגפיים רועדות התקדם לאורך המיטה, ואז התמוטט עלי כך שהאיברי המין החשופים שלנו צמודים, אבל האף שלי תקוע לו בעצמות הבריח.

"אתה כבוד מידי, טאיצ'י קון." אמרתי. "הא." הוא השיב בקול צרוד.

"אתה גבוה מידי, טאיצ'י קון." אמרתי. "הא." הוא השיב בקול צרוד.

אחר כך התעוררנו וכבר היה חשוך בחוץ, ושוב לא הספקתי ללמוד את כל מה שתכננתי ללמוד היום, וטאיצ'י מיהר להתלבש וגם רפרף על השפתיים שלי לפני שהוא יצא מהחדר.

"ביי, גברת איזומי!" הוא אמר לאמא שלי. אמא שלי היתה בבית? אני כובש את פני בכרית, נבוך, וקצת אחרי זה מתאפס על עצמי וקם, מניח לשמיכה הדקה לגלוש מעלי ונעמד עירום מול המראה. האמת שמה שעניין אותי היה בעיקר הסימנים שהוא השאיר לי על הצוואר. בכל פעם הם מטפסים יותר ויותר גבוה, ואני מפחד שהצווארון של חולצת התלבושת לא יסתיר אותם יותר. אני עוד אצטרך להסתובב עם צווארון מורם כמו המופרעים האלה. זה אומר שאני אחרוג מהתקן של התלבושת ויזמנו אותי לשיחה אצל המנהל, וכל המורים כבר לא יאהבו אותי, ולא ימליצו עלי לאוניברסיטה טובה, וכל החיים שלי ידפקו. אני פורץ בצחוק.

"אמרתי לך שלקחתי אותה לקניון, היו מבצעים נהדרים." טנטומון עופף פנימה לתוך החדר. מיהרתי להתכסות בשמיכה במבוכה אבל הוא התעלם מהעירום שלי, כהרגלו.

"מבצעים נהדרים?" תהיתי.

"כן, תמיד יש להם כשטאיצ'י בא שתלמד אותו, למקרה שלא שמת לב, קושירו האן." טנטומון מנפנף במשושיו בערמומיות ואני מגחך.

"אתה באמת תהיה מתכנת למופת, טנטומון." אני אומר.

"אתה לא באמת רוצה שאני אחשמל אותך עכשיו."

"נכון."

זה היה כשהייתי בשנה האחרונה של התיכון. את רוב החומר כבר ידעתי, רק רציתי לעבור עליו קצת לפני המבחנים. זה לא חומר קשה.

מיאקו כבר פרשה ממועדון המחשבים, איצ'יוצ'י קון אפילו לא טרח להצטרף. זה חבל, כי באמת ציפיתי מהם לגדולות, ועכשיו אני ראש המועדון וכל זה... אבל מוטומיה קון סיפר לי שכבר מזמן איצ'יוצ'י קון הפסיק להתעניין במחשבים, בכיתה ה' בערך. הדבר היחיד שהוא זוכר מהתקופה שהוא היה דיג'ימון קייזר זאת גאווה גדולה מאוד, ומכוח השכנוע העצמי שלו שהוא גאון וטוב יותר מאחרים הוא באמת היה גאון. בכלל מעניין אותו יותר איך ראש של פושעים עובד עכשיו, "וזה משעמם," זה מה שמוטומיה קון אמר.

זה נשמע לי קצת דומה לפסיכולוגיה, אבל לא אמרתי כלום. זה מעניין, אבל לא כמו מחשבים. והקטעים האינטימיים והסודיים שלי עם טנטומון לא צריכים להיות ידועים לכולם.

"גם אתה חושב שזה משעמם, נכון? אתה כל הזמן אומר לטנטומון שמחשבים זה תחום מעניין יותר." אמר מוטומיה קון.

"לעזאזל, טנטומון הזה לא מסוגל לסתום את הפה!" פלטתי, ומוטומיה קון צחק, "איזה מן פסיכולוג הוא יהיה? מה עם החיסיון הרפואי?" המשכתי.

ואז איצ'יוצ'י קון בגד בו  עם מיאקו. לא יכולתי להאשים את מיאקו, הרגשתי קצת אשם בכל מה שקשור אליה, אבל מה לעזאזל עבר על איצ'יוצ'י קון?

כמובן שמוטומיה קון ניסה להצדיק אותו ולכעוס על מיאקו, אבל לא אפשרתי לו לדבר עליה ככה, לא כשאני שומע. אז הוא פשוט הפסיק לדבר איתי.

זה חבל, היו לו יציאות מצחיקות. ממש אהבתי את הפעם ההיא שהוא שאל אותי האם לדעתי הוא מאומץ, רק כי הוא כל כך שנא את אחותו הגדולה.

אז מוטומיה קון אכל הרבה ראמן והשמין מאוד, בזמן שמימי צ'אן צייצה מאמריקה דברים שגרמו לכולנו לחשוד שיש לה הפרעות אכילה. נראה שפלמון דווקא דואגת לה ומנסה לעזור, אבל האוכל שהיא מכינה רק עוזר ל"מיה" ולהקאות של מימי צ'אן. היה ברור שהיא מוכרחה לחזור ליפן ולמשפחה שלה בדחיפות, ואיורי הקטן לקח את זה קשה וטען שהסוכנות האמריקאית שהיא עבדה אצלה גרמה לה להרגיש רע עם הגוף שלה כי היא לא גבוהה כמו הדוגמניות המערביות שלהם. ניסיתי להסביר לו שהוא טועה ושבעיות דימוי גוף זה משהו מאוד שכיח אצל דוגמניות, אבל אז קידו סנפיי התרגז (הוא מתרגז ממש בקלות, כמעט כמו אישידה סנפיי) ובמקום לתת לדברים שלי הצדקה רפואית הוא פלט גיבוב מילים רגשניות על כמה שמימי צ'אן בודדה וחסרת אונים באמריקה הקרה והרחוקה, וכמה שהסוכנות נותנת לה כתף קרה... טנטומון אמר שכשהוא יהיה פסיכולוג הוא יעזור לה, אבל זה לא הצחיק אף אחד. היה רגע של שתיקה, ובסוף סורה גירשה את כולנו מהדירה שלה ושל אישידה סנפיי, היא אמרה שיש לה הרבה מה ללמוד ואנחנו עושים רעש ומפריעים, וחלקנו נעלבנו ואמרנו לה שהיא תמיד היתה אנטיפטית ולא אכפת לה ממימי בכלל, והיא אמרה: "כן, נכון, עכשיו עופו מפה כבררר!!!1 "

אחר כך כשהיינו לבד טאיצ'י אמר לי שבטח אחרי שהלכנו סורה הסתגרה בחדר שלה עם תמונה של מימי ובכתה בלי הפסקה. "היא שונאת שאחרים רואים אותה בוכה."

"אבל לבכות זה הדבר הכי לא פרקטי שאפשר לעשות." אמרתי.

"ברור, קושירו קון, ברור..." והוא נעץ מבט מהורהר בחלון ואני שתקתי. מעניין מה הוא חושב עלי בכלל.

"אתה תבוא לפסטיבל התרבויות שלנו השנה?" שאלתי.

"אתם עושים Maid-caffe?" הוא שאל.

"מי לדעתך יבשל, סאגארה סאן?" שאלתי אותו. סאגארה היה מישהו מנבחרת הכדורגל שהיה לו מן תחביב כזה להתמרח בבוץ בכל המשחקים. הוא כמעט היה הקפטן של נבחרת בית הספר, אבל רק כמעט. טאיצ'י ממש שמח שהוא לא נבחר כי מבחינתו זה היה קטסטרופלי, ואני חשבתי שזה חבל כי אם הוא היה הקפטן זה היה יכול להיות ממש מצחיק. אחרי שאמרתי את זה לטאיצ'י הוא לא דיבר איתי שבועיים.

"לא נמאס לכם לעשות חדר אימה כל שנה?" הוא שאל.

"מי זה 'אתם'? כל שנה יש כיתה אחרת ומה אני אשם שהם תמיד רוצים..." אמרתי.

"גם השנה?" התפלא טאיצ'י.

"כן." אמרתי.

"תזמין את מימי צ'אן." הוא אמר.

"מימי צ'אן?" התבלבלתי.

"באמת, אתה האנטיפט האמיתי בסיפור הזה, לא יאמאטו, לא סורה."

"לא יאמאטו?"

"טוב, גם יאמאטו. קצת."

אם יכולתי להדחיק את המצב של מימי-צ'אן כשהיא היתה באמריקה הרחוקה, כבר לא יכולתי לעשות את זה כשהיא היתה ביפן והסתובבה בינינו בפנים החיוורות והרזות מידי שלה. פעם היא היתה כזאת ילדה שזופה ומלאת חיים, אף אחד לא יכול היה להשאר אדיש לשינוי שחל בה. הדבר הראשון שסורה עשתה כשהיא ראתה את מימי היה, כמובן, לברוח משם כשהיא מכסה את פניה בכפות ידיה. מימי של פעם הייתה במרכז העניינים, עושה הרבה רעש ולא באמת שמה לב מי מקשיב; מימי של עכשיו נעלבה, כמובן. טאיצ'י ויאמאטו החליפו מבטים, ואז טאיצ'י גלגל את עיניו, התקרב ליאמאטו, שלח ידיים... הרגשתי מחנק בגרון. טאיצ'י דחף את יאמאטו בכוח ומלמל: "לעזאזל, אני תמיד אצטרך לדחוף אתכם אחד לשניה? זה כאילו כלום לא השתנה מאז כיתה ח'!" יאמאטו התאפס על עצמו ורץ בעקבות סורה, וטאיצ'י נאנח.

"אל תקחי את זה אישית, מימי, את מכירה את סורה." הוא אמר. אף אחד לא אמר כלום. "איפה הראמן-בוי שלנו? אני רעב." טאיצ'י המשיך. נגררנו, חבורה אפופת דיכאון שכזאת, לדוכן הראמן הקרוב. זה היה ליד המקלט שהלהקה של יאמאטו הופיעה בו פעם וקולות של מוסיקת רוק רועשת אפפו את הכל. זה החזיר אותי הרבה אחורה. העפתי מבט במימי, היא נראתה אדישה להכל.

ואז מוטומיה קון השמנמן הפציע מאחורי הדוכן, אחרי שהבעלים של הדוכן הרעים לעברו משהו בקולו.

"היי." מוטומיה קון פלט ציוץ. מימי עיקמה את האף.

"את מוכרחה לאכול, מימי, כדי שדאיסקה לא יעלב!" אמרה פלמון בקולה המעצבן. פלמון הזאת חסרת טאקט כמעט כמו פיומון. מוטומיה קון כיחכח בגרונו ושאל מה נרצה להזמין.

"זאת העבודה במשרה חלקית שלך?" התעניין טאיצ'י בעניינות כשהוא שואב לקרבו את האטריות הארוכות האלה, ולמרבה החלחלה זה מדליק אותי.

"כן." מוטומיה קון משך בכתפיו. פתאום סימפטתי אותו כל כך, וגם הרגשתי קצת אשמה. אולי כל הסיפור עם מיאקו קרה בגללי. אולי מוטומיה קון הקליל, הטיפשון והמאושר שהכרתי הפך למתבגר שמנמן ושתקן רק בגללי.

"את מוכרחה לאכול, מימי," פלמון שוב החלה לומר, "די!" מימי צעקה וקמה בבת אחת. כל האנשים ברחוב השתתקו. מימי הסמיקה לרגע במבוכה, ואז פנתה ללכת משם.

"מימי!" קראה פלמון.

"לא באתי לפה כדי שכולכם תרחמו עלי! אני לא חולה ולא מסכנה, טוב? ואני לא מאמינה שהפכתם לחבורה עלובה כל כך בזמן שלא הייתי פה! רק קושירו לא השתנה. קושירו, אתה הכי גרוע!" היא הכריזה.

"א... אני?" גמגמתי.

"ממ!" היא הכריזה והלכה משם.

"טוב, זה אומר שאתה תשלם." אמר טאיצ'י.

"אבל-" התחלתי לומר.

"אל תגיד לי שלא משלמים לך על כל הדברים שאתה מתכנת." המשיך טאיצ'י.

"פחחח, משלמים? אתה יודע מה זה קוד פתוח?" אמר טנטומון. לעזאזל איתו.

"אני אשלם!" הכרזתי, מהר, רק כדי לסתום לדיג'ימון חסר הטאקט שלי את הפה.

"מה זה קוד פתוח?" התעניין טאיצ'י.

"אתם מקבלים אשראי?" פניתי למוטומיה קון.

"אני אשלם." אמרה סורה.

"מה פתאום? את רק עכשיו צצת לך! איפה היית בכלל? לא הזמנת שום דבר!" התעקש טאיצ'י.

"אני אשלם." אמר אישידה סאן.

"סתמו, מפגרים." אמר אגומון, שלף מכיס החליפה שלו ערימת שטרות נכבדה וזרק למוטומיה קון: "שמור את העודף, דאיסקה צ'ין!" בקריצה.

"רק חסר לו הסיגר!" הכריז גוממון באושר.

"די, גוממון, אתה מביך אותי!" ג'ו הסמיק כהוגן.

"אתה יודע, מימי באמת היתה אוכלת את החביתה שלה עם תיבול ממש מוזר, אולי בגלל זה יש לה הפרעות אכילה?" שאל גוממון ופרץ בצחוק מתגלגל. ג'ו הסמיק ונמלט משם, בערך בכיוון שמימי הלכה אליו, וכשגוממון גמר לצחוק הוא אמר: "היי! לאן ג'ו נעלם?" והשתנה לאיקקומון רק כדי לרדוף אחריו ולהביך אותו עוד יותר.

"הו! זה הילד הנבחר שרצה להיות רופא!" טאיצ'י מלמל לעצמו בחיקוי לא רע של עוברי אורח שסוגדים לג'ו. אולי זה היה קצת לא במקום, אבל באמת שאישידה סאן לא היה צריך להרביץ לו על זה באותה ההזדמנות. לפחות הכסף שאגומון נתן כיסה את כל ההרס שאישידה סאן גרם. הוא לא היה צריך לזרוק על טאיצ'י את הבר.

"טאיצ'י טיפש!" סיכמה בכך סורה את המאורע, והלכה משם, יד ביד עם אישידה סאן.

"יופי, ככה יאמאטו מודה לי על זה שסורה בטוח תתן לו הערב..." רטן טאיצ'י והצמיד קרח לנפיחות שהיתה לו באזור הגבה, הבר לא פתח לו את הראש בנס.

"לא יודע, היא בטח תבכה כל הזמן, אולי הוא באמת לא צריך להודות לך." אמרתי.

"לא נכון. כשהיא עצבנית - היא אש!" אמר טאיצ'י.

"חשבתי שנפרדתם בתחילת חטיבת הביניים." אמרתי בחשדנות.

"לא, לא שכבתי איתה, אל תדאג..." טאיצ'י צחק צחוק מלאכותי מידי. לא חייכתי.

"טוב, כן, עשינו שלישיה פעם." הוא הודה. הלב שלי נפל.

"כמה פעמים." הוא הודה. העולם הסתחרר סביבי.

"בכל פעם לפני משחק של נבחרת הכדורגל או של נבחרת הטניס-בנות של בית הספר." הוא המשיך.

"זה כבר יותר מידי." מלמלתי.

"אה, וגם אחרי ההופעות של הלהקה של יאמאטו."

העולם השחיר.

"קושירו, אנחנו צריכים לספר לך משהו." אמרו הורים שלי, שישבו שניהם יחד איתי בשורה על המיטה שלי.

"אני כבר יודע שאני מאומץ." אמרתי. "באמת?" אמא התפלאה.

"כן. אמא, אבא, גם לי יש משהו לספר-" לפני שהספקתי לסיים טנטומון הקדים אותי והכריז: "היי, אני טנטומון, מה קורה?!" ואמא התעלפה.

"אמרתי לך שאנחנו צריכים לבשר להם את זה בעדינות!" התרגזתי.

"סליחה, קושירו-האן..."

"לא חשבתי שהוא באמת יתעלף, הוא לא מראה יותר מידי סימני רגש, חוץ ממבוכה ועצבים, וגם זה בקושי." נשמע הקול של טאיצ'י איפהשהו גבוה, למעלה, מאחורי המסך השחור שכיסה הכל. ואז צצה נקודת אור קטנה שהלכה והתרחבה לתמונה מטושטשת שהלכה והתבהרה. הייתי בבית חולים.

"יש לך מזל שהיה רופא מתלמד בסביבה." אמר בכובד ראש גרסה מבוגרת כלשהי של ג'ו.

"אני יודע." אמר טאיצ'י.

"מה אמרת לו שזיעזע אותו כל כך?" שאל הרופא.

"אסור לי לספר. גם ככה אמא של סורה מנסה להרוג אותה מידי פעם." טאיצ'י משך בכתפיו בצורה הזרוקה האופיינית לו. התחשק לי כל כך לקום מהמיטה ולחבק אותו, רק כי הוא היה שם והיה כל כך הוא, בכלל לא שמעתי על מה הם מדברים.

"אני מבין. לא ידעתי שגם לו יש רגשות כלפי סורה. הילדה האימואית הזאת ממש שוברת לבבות קטנה." אמר הרופא שכנראה, בטוח, היה קשור למשפחה קידו.

"גם אני. אני חושב שאין לו." אמר טאיצ'י בסתמיות.

"אוי! אתה אח של ג'ו!" הכרזתי בהבנה מפציעה.

"הו, הוא התעורר!" אח של ג'ו שמח וניגש אלי.

"מה קרה? למה אני פה? אמא שלי התעלפה?" שאלתי.

"היקארי התעלפה, ותודה ששאלת." אמר טאיצ'י.

"היקארי סאן? למה?" התבלבלתי.

"כי היא חולנית וזוהרת בחושך, דהה?" טאיצ'י גלגל את עיניו.

"אז אתה פה בגללה?" שאלתי, והלב שלי נפל.

"לא, טיפש, היא השתחררה כבר מזמן. היא כל הזמן מתעלפת, בגלל זה יש לה טאבלט למרות שאין לנו כסף לדברים כאלה, ככה היא לומדת מכל מקום." הוא משך בכתפיו.

"אהה." אמרתי. אח של ג'ו גמר לבדוק אותי.

"טוב, אני יכול לשחרר אותך אבל טאיצ'י עדיין קטין. תוכל ליצור קשר עם הורים שלך?" אח של ג'ו שאל.

"אם אתם צריכים אישור מבוגר כדי לשחרר זה אומר שאיזומי סנפיי לא הבריא לגמרי, עדיין." הקול המלחשש של איורי נשמע מכיוון שעד לאותו הרגע לא הסתכלתי אליו בכלל. איורי ישב שם על כיסא, מלטף את ארמדילומון שנמנם על ירכיו ונראה רגוע לגמרי.

"כ... כן... זה נכון." אח של ג'ו גמגם.

"אז למה שהוא לא ישאר פה עד שהוא יחלים לגמרי?" שאל איורי ביובש.

"גם ככה הוא צריך רק לנוח כדי להתאושש, והוא בטח מעדיף לנוח בבית." אמר אח של ג'ו.

"ולכן עוד לא ניתקת אותו מהאינפוזיות שלו?" המשיך איורי לתחקר.

"איורי." מלמל טאיצ'י וניסה לתפוס את מבטו של איורי, אבל לא הצליח. אירי נשאר ממוקד באח של ג'ו שנאנח, ניתק אותי מהאינפוזיות וחתם על טופס השחרור שלי בעצמו.

טאיצ'י זרק לאח של ג'ו חצי חיוך מתנצל. אח של ג'ו נראה רציני וחיוור מאוד.

"לא היית צריך להתנפל עליו ככה, הוא אח של ג'ו! אתה אוהב את ג'ו, נכון?" טאיצ'י אמר לאיורי ברגע שהתרחקנו מטווח שמיעה של החדר שאושפזתי בו.

"אי אפשר לסמוך על אף אחד." אמר איורי בקול אפל.

"אתה וג'ו זה סמל האמינות!" המשיך טאיצ'י.

"לכן אני שונא רמאים." המשיך איורי. התפצלנו בתחנת הרכבת וטאיצ'י החליט שהוא מזמין לי מונית הביתה, חשדתי שהוא משלם מהכסף של אגומון אבל לא אמרתי כלום.

"מימי צודקת, באמת הפכנו לחבורה עלובה." טאיצ'י אמר לי לפני שהוא טרק את הדלת של המונית בפני. את כל הנסיעה העברתי בשתיקה. איפה טנטומון?