כשנכנסתי לחדר הבנתי איפה טנטומון היה כל הזמן הזה. הוא עף היישר לתוך הפרצוף שלי והפיל אותי עם הגב לרצפה.

"מה קורההה??!? קושירו האןןן!!!1" הוא קרא.

"שקט! הורים שלי ישנים, נכון?" שאלתי.

"כןןן!!! אני אחפה עלייך גם אם תצא לרקוד בלילות, אתה לא מוכרח שיקרו לך רק דברים גרועים! אני תמיד הייתי בעד שתפתח לך קצת חיי חברה!" טנטומון המשיך.

"אבל טנטומון, אני חושב שטאיצ'י הדביק אותי באיידס." אמרתי.

"אל תהיה טיפש, הוא רק זיין את כל הבנות בשכבה שלו, ביג פאקינג דיל!" המשיך טנטומון.

"טנטומון! מאיפה למדת את השפה המלוכלכת הזאת?" הזדעזעתי.

"אתה יודע שלי דווקא יש חיי חברה, נכון? אני והחבר'ה אוהבים לצאת לשתות ולרכל על הילדים הנבחרים שלנו..." טנטומון נזכר בערגה.

"כן, אני יודע את זה..." נאנחתי בתסכול.

"אתה לא מפספס דבר, גאון שלי!" צהל טנטומון והחל לעוף במעגלים סביב התקרה של החדר בהתלהבות.

"אני חושב שאני הולך להתעלף, שוב." הודתי.

"אז תשמע, טאיצ'י שונא לקבל בתחת אבל יאמאטו ממש שמרן ושוביניסט וכל זה ולכן הוא לא יסכים לקבל בתחת בעצמו לעולם, גם אם הוא עלול להנות מזה, אז הוא היחיד אי פעם ש-"

"-די, טנטומון! אני לא רוצה לשמוע!" צרחתי וכיסיתי את האוזניים שלי, ואז התמוטטתי על המיטה והתלבטתי אם לצחוק או לבכות או ללכת לישון.

"קושירו-האן, אתה לא יכול למות עכשיו כי שלחתי קורות חיים שלך להמון חברות. עכשיו יש לך זימונים לראיונות עבודה וכבר עדכנתי את זה ביומן שלך בחשבון שלך בגוגל."

"אתה תוכל להיות מזכירה נהדרת." מלמלתי מבין שרעפי השינה שהשתלטו עלי.

"אני יודע," הוא השיב בגאווה, "אבל אני מעדיף להיות פסיכולוג."

"נכון שזה היה רק חלום? זה היה רק חלום." אמרתי למוטומיה קון למחרת כשראיתי אותו בבית הספר.

"הלוואי. עכשיו משפצים את הראמניה ואין לי עבודה עד שהשיפוצים יסתיימו. תמסור לטאיצ'י ויאמאטו שאני שונא אותם יותר מאת ג'ון עכשיו." ג'ון זאת אחותו הגדולה והפרחה.

"כן, אם כבר ג'ון, אתה יודע אם גם היא השתתפה באורגיות שלהם? סתם מעניין אותי..." אמרתי. מוטומיה קון צחק. בפעם הראשונה מאז שאיצ'יוצ'י קון בגד בו - הוא צחק.

"אתה יודע מה? אני אשאל את וימון, הוא בטוח יודע!" הוא אמר ונתן לי צ'אפחה לפני שהמשיך לכיתה שלו.

אמא שלי קיבלה אימייל מבשר רעות על מבצעים מטורפים בקניון, ויצאה עם סלסלה וטנטומון לתפוס רכבת. כעבור עשר דקות טאיצ'י הגיע כדי שאני "אעזור לו בלימודים" שאני לא באמת מבין בהם, זה לא התחום שלי, זה אף פעם לא היה התחום שלי, אבל כל העולם בטוח שאני יודע הכל על הכל ולכן התירוץ הזה תופס.

ושוב טאיצ'י מלפף את הרגל שלו סביב הרגל שלי ומפיל אותי למיטה בתרגיל ג'ודו פשוט, תוך כדי גיפופים שלא נגמרים. הפה שלו, הידיים שלו, מתחת לבגדים שלי, בכל מקום. הוא מצמיד את החנות הבולטת במכנסיים שלו לשלי, הוא חם.

"טאיצ'י," אני מנסה לעצור אותו. הוא לא מקשיב. הבגדים שלנו נערמים בבלאגן על הרצפה, הוא מקפל את הרגליים שלי כך שהברכיים שלי משני צידי האוזניים. אני מנסה להגיד משהו ובמקום זה פולט נשיפה קטועה כשהוא מעביר לשון חמימה ורטובה בין האשכים שלי, לאורך הזין.

"טאיצ'י," אני מנסה שוב, בקושי, בנשימה קטועה. הזין של כבר קשה וחם בתוך פיו החמים והלח, הוא מעביר את הלשון סביבו בספירלה אחרונה לפני שהוא שואב.

טאי'צי!" אני צועק. קולות היניקה מלמטה משיבים לי. אולי הוא בכלל לא חושב שאני מנסה לדבר איתו. בצער רב אני בועט אותו מעלי והוא נראה קצת מבולבל וקצת פגוע כשהוא סופסוף משיב "מה?" ממורמר כזה.

"א.. אני.." אני נבוך כל כך, אני בטח מסמיק, "אני רוצה הפעם.." אני בטח מסמיק עוד יותר.

"מה?" שאל טאיצ'י בחוסר סבלנות.

"אני, הפעם אני..." שוב פעם ברחו לי המילים. ידעתי לנסח את זה בראש ולא הייתי מסוגל להוציא את זה מהפה.

"מה?!" טאיצ'י קצר רוח.

"אני!" הכרזתי.

"מה אתה!? אתה אתה? אני יודע שאתה אתה!" טאיצ'י גלגל את עיניו.

"אני! אני רוצה! הפעם א... אני..." התחלתי לגמגם.

טאיצ'י גלגל את עיניו, נדחק בין הקיר לביני, קימר את גבו ו"תזדרז, אני חרמן."

אז אני מתמקם מעליו ולא יודע מה לעשות.

"פשוט תזיין אותי כבר, טוב?"

אני לא שואל אותו אם אני טוב יותר מאישידה סאן. ברור שאני גרוע. בטח הוא מצטער שהוא איתי בכלל, אבל גם ככה הוא איתי מחוסר ברירה כי אישידה סאן וסורה לא רצו אותו.

"אתה מתחשב מידי. יאמאטו הרבה יותר אגרסיבי." טאיצ'י מספק לי את המידע שלא רציתי לדעת.

"כן." מלמלתי חרישית.

"למה לא שאלת? חשבתי שאתה רוצה לדעת הכל על הכל..." טאיצ'י מלמל. לפני שהספקתי לענות כבר שמעתי את הנשימות שלו ארוכות ועמוקות. הרמתי את הראש שהיה מונח על החזה השעיר והנעים שלו כדי להעיף מבט בפנים שלו. כשהוא ישן הוא נראה כזה ילד טוב. גם אני רציתי להרדם ככה אבל אני לא רגיל לזה, לא מרגיש בנוח. אני קם ומנקה מהבטן התחתונה שלי ושלו את הזרע שלו, ואז סתם זורק את הטישו לפח ולא שם את זה בשקית ניילון שכתוב עליה "חומר ביולוגי מסוכן". לפח של הניירות. מחר אוספים פסולת נייר. מישהו, מתישהו, יקרא עיתון שעשוי מהשפיך של טאיצ'י. המחשבה הזאת משעשעת אותי, משום מה. אני מכסה אותו, מתלבש, והולך לראות איזה מבצעים יש היום בקניון. הרי אני רוצה לדעת הכל על הכל, לא?

טאיצ'י שלח לי מיילים נזעמים מאוד כשהוא התעורר לבד בחושך, זה ממש הצחיק את טנטומון ואותי, ואמא שלי לא הבינה מה מצחיק. היא רצתה להכנס לחנות אקססוריז אחת ואני וטנטומון קפאנו מול חלון הראווה שהציג כובע בוקרים ורוד.

"טוב אם זה כל כך מזעזע אתכם אני אכנס לשם בפעם אחרת... אבל אני באמת צריכה תיק חדש." היא אמרה.

"תכנסי, אני אלך לחנות ספרים בינתיים." אמרתי.

"גם אני, אולי יש להם ספרי עיון בפסיכולוגיה." אמר טנטומון. היא צחקה ואמרה שאנחנו חמודים. אחרי שהיא נכנסה פנימה החלפנו מבטים והתגנבנו לחנות.

"למה אתה לא מרוויח כמו אגומון?" לחשתי לו.

"תשתוק! אתה מתכנת לכל העולם בחינם! היה לך ראיון אחד השבוע, לא? איך הלך?" הוא שאל.

"הם התלהבו ממני, אבל לא מזה שאני תיכוניסט ורוצה לעבוד בחצי משרה." משכתי בכתפי.

"מה דעתך לעזוב את הלימודים ולהתחיל לעבוד במשרה מלאה?" טנטומון הציע.

"השתגעת!?" הזדעזעתי.

"אפשר לעזור לכם?" פנתה אלינו המוכרת.

"אה... כן.. לא... אנחנו רק..." התבלבלתי.

"אנחנו ממש רוצים לקנות את הכובע הזה, אבל אין לנו כסף." אמר טנטומון.

"מפגר!" לחשתי לעברו.

"תסתום!" הוא לחש לי בחזרה.

"אז מה אתם רוצים? אי אפשר לקנות בלי כסף! מה אתם סתומים?!" היא גלגלה את עיניה ואנחנו נמלטנו משם בבושת פנים.

"אבל... זה הכובע של מימי..." התלונן טנטומון.

"אני יודע, אבל אין לנו כסף." אמרתי.

"אולי תעבוד במשרה חלקית לא בתכנות?" הציע טנטומון.

"אולי תעבוד בכלל? לך אין בית ספר במשך היום!" אמרתי אני.

"למה נראה לך שלא ניסיתי? אף אחד לא רוצה להעסיק דיג'ימון בעולם הזה! רק שתדע לך שבעולם הדיגיטלי יאמאטו וג'ו כן מצאו עבודה, והם עוד היו ביסודי! אנחנו הרבה יותר פתוחים מכם!" אמר טנטומון.

"כן, שיעבוד דיג'ימונים ע"י גלגלי שיניים זה שיא הפתיחות." גלגלתי עיניים.

"כאילו שאצלכם אין דברים כאלה וגרועים יותר! קראתי הרבה הסטוריה בזמן שהשארת אותי בבית, שתדע לך! חוץ מזה שהדיג'ימון קייזר היה אנושי!"

"ומי שעמד מאחורי הקלעים כל הזמן היה ונדמון, דיג'ימון." המשכתי.

"אה... האינקוויזיציה!" טנטומון הכריז בגאווה.

"אני בטוח שאין לך מושג מה זה אומר." אמרתי.

"נכון!" הוא הכריז בגאון.

"היי!" הוא נעלב ברגע שהוא קלט.

"הכובע של מימי?" שאל ג'ו.

"כן, ראינו אותו בקניון ולא היה לנו כסף לקנות לה אותו." אמרתי.

"תמיד העדפתי אותה כשהכובע תלוי מהצוואר ולא על הראש, והשיער הבהיר והרך שלה מתנופף ברוח.. היא היתה אוספת אותו בחצי קוקו, זוכר?" שאל ג'ו.

"לא באנו להעלות זכרונות. באנו לבקש ממך לקנות אותו." ניסיתי להחזיר אותו לקו המקורי של השיחה.

"כן, אבל מימי... יש לי הרבה סנטימנטים למימי, אתה יודע, אבל באמת שאני מעדיף את הכובע של סורה, הוא יעיל מאוד בגירוש שדים!" המשיך ג'ו.

"בקמונים." הסביר גוממון.

"כן." אמרנו טנטומון ואני בבת אחת.

"למה שלא תציעו לאגומון לקנות אותו? נראה לי שחסר לו מה לעשות עם הכסף שלו..." הציע גוממון.

"במה הוא עובד שהוא מרוויח ככה?" שאלתי.

גוממון וטנטומון החליפו מבטים משמעותיים, ואז טנטומון אמר: "זה לא לאוזנייך, קושירו האן..."

"הדיג'ימון שלך סוחר סמים." שלחתי לטאיצ'י. הוא החליט כנראה להתעלם ממני בחזרה כמו שאני התעלמתי ממנו. כשהגענו הביתה טאיצ'י כבר מזמן לא היה שם.