שוב יאגאמי-סנפיי הזמין אותי ללמד אותו.

זה מגוחך, הרי הוא שנה מעליי בכלל, ובכל זאת לא אומרים לא לסנפיי (במיוחד אחד שעבר איתך כל כך הרבה.)

אני גם משתדל שלא להביך אותו, אבל זה בלתי אפשרי, לפעמים.

הוא פשוט לא קולט.

הוא מתחיל לפהק ולקפץ ולהסתובב בכיסא שלו ואני ממש צריך להלחם על תשומת הלב שלו.

זה מגוחך, הרי הוא זה שרצה שאני אבוא ללמד אותו, ובכל זאת הוא זה שמתנהג כאילו הדבר האחרון שהוא רוצה עכשיו זה ללמוד.

אני מנסה להחזיק את עצמי, לשמור על האיפוק המפורסם והכמעט אפאטי שלי, אבל יאגאמי-סנפיי תמיד מצליח להרגיז אותי בסופו של דבר.

לשבריר שניה אני מתפרק וצועק ש"די כבר! אי אפשר ללמוד ככה!" ואוסף את הדברים שלי וקם ללכת, אפילו רוקע רגליים בדרך לדלת של החדר שלו, אבל לא מסוגל באמת לצאת משם בלי להעיף בו מבט אחרון רווי אשמה, בטח שלא מסוגל לטרוק את הדלת אחרי.

כזה אני, ובגלל זה אף אחד לעולם לא יתייחס אלי ברצינות. אני חנון מידי, אכפתי מידי, לא מרושע מספיק. בגלל זה יאגאמי-סנפיי רודף אחרי אישידה-סנפיי עם הלשון בחוץ ולא חושב עלי בכלל. אישידה-סנפיי לא היה סובל את ההיפראקטיביות של יאגאמי-סנפיי לחמש דקות ואני מעיף מבט בשעון ורואה שכבר בזבתי עליו שלוש וחצי שעות.

יאגאמי-סנפיי רק מסתכל עלי במבט התמים שלו ושומר על שתיקה. זה לא אופייני, בכל המריבות הקולניות שלו עם אישידה-סנפיי הוא ידע להרים את הקול ותמיד יש לו מה להגיד. אם כבר זה אני ששותק, אני שמכיר באשמה בשתיקה כשיאגאמי סנפיי כועס בקול. יאגאמי סנפיי תמיד כועס בגלל סיבות מוצדקות ולא אנוכיות בעליל. יאגאמי סנפיי שונא לפגוע באחרים והפעם הוא ממש לא התכוון לבזבז לי את הזמן ככה.

אני פולט אנחה רוויית אשמה ולפני שאני מספיק לחשוב אני שוב יושב שם, לידו, מול שולחן הכתיבה בחדר הקטן, המעופש והמשותף לו ולאחותו הקטנה; שוב מוציא את המחשב הנייד שלי; שוב מוציא את הסיכומים שהכנתי כדי ללמד אותו מהם בכתב ידי המסודר והצפוף.

הוא עדיין שותק וזז בקושי, וזה מוזר כל כך לראות אותו במצב כזה. זה לא מתאים לו בכלל.

"יאגאמי סנפיי, אני מצטער שכעסתי עלייך, אני יודע שאתה לא אשם..." זה הדבר האחרון שאמרתי לפני שהקול שלי חזר להיות יבש וענייני והוא השתדל, כל כך השתדל להתרכז, אבל המבט שלו תמיד נדד ממני, הרגל שלו החלה לקפץ, יד אחת החל לגרד בפראות בשיער הנפוח מידי שלו, פתאום הוא גם התחיל לזמזם.

"יאגאמי סנפיי." אמרתי, והוא התנער ושוב ניסה להקשיב, אבל הפעם הנסיון כשל אחרי שלוש שניות. הוא קם והתחיל ללכת במעגלים בחדר.

"אני לא יכול." הוא אמר.

"בבקשה תנסה, תשתדל יותר. אתה רוצה להתקבל לאוניברסיטת טוקיו." אמרתי. זה עוד דבר תמוה למדי, הוא אף פעם לא היה מוצלח מספיק בלימודים כדי שהחלום הזה יהיה ריאלי, עם כל הכבוד לעולם החלומות שמוטומיה-סאן-טאצ'י גילו כשהייתי בכיתה ז'. לפתוח דוכן ראמן זה חלום ריאלי הרבה יותר, וזה החלום של מוטומיה-סאן. אף פעם לא היו לו שאיפות גדולות במיוחד. והחבר שלו הוא חנון שקט ומנומס מידי שמסמיק בקלות, ממש לא טיפוס אפל, עצבני ואגוצנטרי כמו אישידה סנפיי. אני מוכרח להפסיק לחשוב על זה.

"אתה יודע למה אני רוצה להתקבל לשם?" יאגאמי סנפיי אמר פתאום.

"לא." זה מעניין.

"יאמאטו החליט שהוא רוצה להיות אסטרונאוט, שמעת על זה?" יאגאמי סנפיי זרק. הצלחתי לעצור את הגיחוך איכשהו, אבל כן נפלט לי איזה חצי חיוך מריר.

"למה, בגלל 'ספינת החלל יאמאטו'?" אחרי שאמרתי את זה הבטן כבר לא הצליחה להחזיק את הצחוק. עצרתי אותו בגרון ברגע האחרון.

"משהו כזה..." יאגאמי סנפיי כיווץ את גבותיו ונעץ בי מבט מהורהר.

"אתה לא רציני!" הוא לא רציני.

"אני כן."

"אבל הוא אוהב מוסיקה ובישול, מה הקשר חלל? הוא גרוע במדעים ומתמטיקה, הוא לא טיפוס ריאלי בכלל!" אמרתי.

"כן, והוא הולך ללימודי ערב כדי להשתפר בזה. הוא עובד קשה." יאגאמי סנפיי אמר בשיא הרצינות.

לא יכולתי יותר. צחקתי, דמעתי, כבר כאבו לי הבטן והלחיים ולרגע חששתי שאני עומד לקבל התקף אסטמה. זה הפחיד אותי מספיק כדי להרגיע את הצחוק הזה, סופסוף. יאגאמי סנפיי חייך.

"נו, ולמה אתה רוצה ללמוד באוניברסיטת טוקיו?" שאלתי, למרות שהיתה לי הרגשה שהתשובה תכאיב לי.

"לא יודע, גם ככה הלימודים שלו יהיו קשים מידי בשביל שבאמת נתראה, ומי יודע אם יתנו לנו מעונות רק כי טוקיו גדולה כל כך." הוא נראה מהורהר.

"אתה רוצה לגור איתו בשנה הבאה?" השאלה הזאת היתה שקולה ללסחוט לעצמי את הלב ביד חשופה.

"ממ. גם עם סורה. היא תלמד עיצוב אופנה במכללה." יאגאמי סנפיי משך בכתפיו.

"טוב, יש מכללות ממש טובות לעיצוב ואומנות בטוקיו." זרקתי אמירה כללית על תחום שאני לא באמת מבין בו ואף אחד אף פעם לא שם לב שאני לא באמת מבין בו מרוב שכולם משוכנעים שאני איזה גאון שיודע הכל על הכל.

"כן, היא כבר התקבלה לכמה מהן, עכשיו היא מתלבטת. גם צריך למצוא דירה." הוא אמר בגבות מכווצות והתיישב על המיטה של אחותו הקטנה. רגל אחת רועדת בלי שליטה.

אומרים שי"א זאת השנה הכי כיפית בתיכון, בעיקר כי בי"ב אתה עסוק מידי בלחרוש בתקווה להתקבל לאוניברסיטה טובה. אני לא נהנתי ממנה, לפחות לא כמו שתלמידי י"א אחרים נהנו ממנה. שלא תבינו אותי לא נכון, כולם מאוד נחמדים אלי בבית הספר, בעיקר כדי שאני אלמד אותם דברים ואתן להם להעתיק שיעורי בית. את המחברות שלי הם לא רוצים מאז שהם גילו בתחילת כיתה י' שפשוט אין לי כאלה.

אז גם בפסטיבל התרבויות כל מי שראה אותי חייך אלי כאילו אני החבר הכי טוב שלו למרות שאף אחד מהם לא יודע שאני מאומץ, אפילו. הכיתה של אישידה סנפיי, כרגיל, עשתה קפה-כלשהו, הפעם זה היה קפה-קרוס. לא התכוונתי להכנס לשם למרות שאני יודע עד כמה האוכל של אישידה סנפיי טעים, אבל כמה בנות מהכיתה שלי נכנסו לשם מצחקקות וסימנו לי להצטרף אליהן. סתם נופפתי להן לשלום בחיוך כאילו לא הבנתי מה הן רוצות והמשכתי הלאה, ואז תפסה אותי קבוצת בנים מהכיתה שחברים במועדון הכדורגל, ובלי לשאול בכלל אחד מהם תפס אותי לחצי חיבוק והם גררו אותי פנימה.

"אתה מוכרח להשתחרר קצת פעם, באמת!" הוא אמר, ומישהו אחר פרע לי את השיער הקיפודי-גם-ככה שלי. השתדלתי להחניק את המרמור אבל כנראה שהוא הצליח לעלות לי על הפנים. כמה מהם פרצו בצחוק קולני.

"וואו, זאת הפעם הראשונה שאני רואה את איזומי-סאן מבואס!" אמר זה שפרע לי את השיער.

"באמת?" צייצה אחת הבנות שכבר היתה בפנים, "אתה יכול להרגיש עוד דברים?" היא התעניינה ובאמת הסתכלה עלי כמו על אובייקט מדעי.

התחשק לי רק לברוח משם, אפילו נחלצתי כבר מחצי החיבוק שגרר אותי פנימה, אבל באותו הרגע יאגאמי סנפיי בדיוק יצא בתלבושת maid עם ספלי קפה. כל חברי מועדון הכדורגל פרצו בצחוק גדול והוא ממש שמח לראות אותם, אולי גם אותי, אבל משהו בחיוך הרחב שלו לא היה שלם. משהו בכיווץ של העיניים. משהו בעיניים עצמן. היה חסר להן הניצוץ.

"תודה רבה, קושירו-קון." הוא קד. הייתי מזועזע מהרשמיות הלא אופיינית שלו, למרות שהוא כן קרא לי בשמי הפרטי, אבל לפני שהספקתי להגיד משהו הוא המשיך ואמר "התקבלתי לאוניברסיטת טוקיו רק בזכותך." ביובש וחוסר התלהבות שגרמו לי ישר לחשוד שהוא חולה.

"על מה אתה מדבר? אתה הרווחת את זה ביושר!" הצלחתי רק לגמגם וכבר רציתי ללכת מהמקום הנידח והמבודד הזה, קיר אבן מאחורי בית הספר וכל ההמולה.

"זה לא משנה." יאגאמי סנפיי אמר, ופתאום הוא פרץ בצחוק יבש וכל כך חסר שמחה שצימרר אותי, "כלום כבר לא משנה!" מזל שהיה לו ביד רק את המגש של הקפה-קרוס ולא משהו חשוב יותר, כי הוא הטיח את מה שהיה לו בידיים בכעס לאדמה. לא אופייני.

"מה קרה?" התעניינתי. יאגאמי סנפיי נראה קצת מופתע. "זה באמת מעניין אותך? זה עניין בין אנשים, לא משהו שירחיב את ההשכלה שלך..." הוא הרים גבה חשדנית. הסמקתי מכעס.

"בטח שאכפת לי! מה נראה לך בכלל?!" הקול שלי עלה קצת, רק קצת.

"הו? אתה מתכוון להתעצבן? הלוואי שתתעצבן! זה היה הדבר הכי מעניין שראיתי אותך עושה בחיים, מתעצבן!" יאגאמי סנפיי חייך חיוך מריר מאוד.

נשמתי עמוק וניסיתי להרגע. ברור שהוא כועס בגלל משהו. ברור שהוא מנסה לפרוק את זה עלי. אני לא צריך לקחת את זה אישית. אני לא צריך להיפגע מהדברים שהוא אומר מתוך כעס ובטח לא באמת מתכוון אליהם.

"אתה יודע שאכפת לי." אמרתי בקול שאמור להיות שקול אבל באמת קצת רועד, וקימצתי את כפות ידי לאגרופים כדי שהן תפסקנה לרעוד. יאגאמי סנפיי שוב פרץ בצחוק המצמרר והלא אופייני הזה.

"לא! אני לא יודע! אתה אולי לא אוהב לפגוע באנשים, אבל זה לא אומר שבאמת אכפת לך! אולי אתה עושה את זה בשביל עצמך, כדי להרגיש בנאדם טוב?" הוא קרא.

"מה אתה רוצה?!" שוב התרגזתי.

"תוכיח. העצבים שלך לא מוכיחים כלום, זה קצת כמו מה שלימדת אותי במתמטיקה-" נהדר, הוא הפנים משהו.

ברור שהוא הפנים, הוא התקבל לאוניברסיטת טוקיו.

ניתקתי את שפתי משלו וחזרתי לעמוד על כל כף הרגל. זה היה מביך מידי, אבל כרגיל, לשבריר שניה הוא הצליח לגרום לי לאבד שליטה. הוא שוב רק מסתכל עלי באותו מבט מופתע ושתקני שהיה לו כשהוא ראה אותו מתרגז בפעם הראשונה.

"הם לא רוצים אותי בדירה שלהם." יאגאמי סנפיי גילה. שתקתי.

"אני אלמד תקשורת ומדעי המדינה. זה מפגר, אפילו אגומון הצליח להתקבל לזה." הוא המשיך.

"באוניברסיטת טוקיו?" הופתעתי.

"כן."

"אף פעם לא חשבתי שדיג'ימונים יכולים ללמוד באוניברסיטה..."

"זאת הבעיה שלך, קושירו-האן, אתה חושב על העולם כמו על משהו לימודי שצריך ללמוד ולא כמו על משהו חי שצריך לחיות." הוא חיקה את טנטומון בצורה מדוייקת להפליא.

"זאת מהפכה של ממש. הוא יהיה הדיג'ימון הראשון שיעשה דבר כזה, לא?" התפלאתי.

"כן. אולי הוא גם יתחיל לעבוד במשרה חלקית ונוכל לשכור דירה ביחד." יאגאמי סנפיי גיחך.

"איך חשבתם על זה בכלל?" התפלאתי.

"הוא חשב על זה לגמרי לבד, והכל בגלל טנטומון שלך. טנטומון ממש נעלב מזה שאתה מדבג ונלחם בבאגים כל הזמן, הרי הוא חרק בעצמו." סיפר יאגאמי סנפיי.

"אמרתי לו כבר מליון פעם שאלה באגים בתוכנות, לא חרקים במציאות! אני הפסקתי להרוג חרקים בכיתה ד' ואמא שלי ממש סובלת מזה! המאמצת, כאילו." אמרתי, ואז חשבתי על זה לרגע והוספתי, "למרות שבטח גם הביולוגית סובלת מזה שהם אוכלים את הגופה הנרקבת שלה מתחת לאדמה, אם עוד נשאר ממנה משהו..." חשבתי עוד קצת, "לא, אחרי כל כך הרבה זמן... בטח כבר מזמן לא נשאר ממנה כלום." ומשכתי בכתפי.

"אתה רואה? אפילו על האמא המתה שלך אתה מדבר בצורה מדעית ולא רגשית! אתה חולה נפש!" יאגאמי סנפיי פסק.

"לא נכון!" קראתי.

"הרגע הוכחת. אמרתי לך ש..." הוא עצר והסתכל עלי בגבה אחת מורמת. הסמקתי והפעם לא נישקתי אותו שוב.

"ואם אתה רוצה לדעת, גאבומון היה מאוד נגד הרעיון של דיג'ימונים באוניברסיטה. הוא אמר שהוא מתכוון לגור עם יאמאטו ולנקות ולסדר את הבית, לבשל בשבילו... דברים כאלה." יאגאמי סנפיי המשיך לספר.

"אישידה סנפיי המסכן. הבישולים של גאבומון איומים!" הזדעזעתי, ויאגאמי סנפיי פרץ בצחוק ופרע את השיער שלי כמו שקוהיי אחד שלו בנבחרת הכדורגל של בית הספר עשה כמה שעות קודם לכן.

"אני חושב שזה רעיון נהדר, אני באמת רוצה לעבוד עם אגומון." העיניים של יאגאמי סנפיי שוב נצצו. חייכתי בהקלה.

"אני פשוט לא חשבתי על זה בכלל עד עכשיו... זה ממש בזבוז, בכל הזמן הזה שטנטומון הסתובב לי בין הרגליים הייתי יכול ללמד אותו כל כך הרבה דברים!" אמרתי.

"ובמקום זה רק למדת ממנו." יאגאמי סנפיי משך בכתפיו. "יאמאטו שונא את הרעיון הזה. הוא אומר שזה לא התפקיד של הדיג'ימונים בכלל."

"אז מה כן התפקיד שלהם? כבר אין לנו במי להלחם עכשיו." אמרתי.

"כן. אני בטוח שמימי צ'אן שמחה, היא כזאת ילדת פרחים, היא בטח חשבה על זה עוד לפני אגומון." יאגאמי סנפיי זרק לעברי מבט בוחן בגבה מורמת.

"אתה מתכוון שהיא לקחה את פלמון לדגמן ביחד איתה? לא יכול להיות, היא תמיד חשבה שפלמון מכוערת!" גיחכתי. יאגאמי סנפיי משך בכתפיו.

"יאגאמי קון! יש לך משמרת!" קאה מישהי מהכיתה שלו, ויאגאמי סנפיי פלט "ביי" והלך.

למה אישידה סנפיי לא רוצה לגור עם יאגאמי סנפיי בשנה הבאה? יכול להיות שזה באמת רק בגלל חילוקי הדעות שלהם לגבי הלימודים של אגומון באוניברסיטה?

אגומון באוניברסיטה... אחרי שגמרתי לצחוק מהרעיון התחלתי לנסות לדמיין את יאגאמי סנפיי מלמד את אגומון את כל מה שלימדתי אותו. אגומון הרבה יותר היפר אקטיבי ממנו. הם באמת עבדו קשה, שניהם.

"איזומי סנפיי!" קרא לי קול של בת. מיאקו. מיאקו עם מבט כואב בעיניים מאחורי המשקפיים שלה. לעזאזל. היא ראתה הכל.

"מיאקו." אמרתי והרגשתי את הגרון נחמץ, למרות שמשהו בלב שלי עדיין געש מאז הנשיקה עם יאגאמי סנפיי.

"בהצלחה עם לעזור לטנטומון להתקבל לאוניברסיטה!" היא קדה. הייתי קצת בשוק.

"כן, זה רעיון יפה..." אמרתי, בעיקר כי לא ידעתי מה להגיד.

"גם אני אלמד את הוקמון לתכנת! אחרי זה אף אחד לא יגיד שלמי שמדבג יש משהו נגד חרקים!" היא המשיכה.

"כ... כן..." נראה שכולם מרכלים עם הדיג'ימונים שלהם על היחסים העכורים של עם טנטומון. כמה מביך.

"כבר לימדתי אותו קצת פייתון, אבל הוא אומר שהוא מעדיף שפות טבעיות ומקריא לי שייקספיר!" היא המשיכה, וזה היה מצחיק, כמעט שצחקתי, אבל גם אם הפנים שלה היו מופנות לאדמה והשיער הסגול הסתיר אותן כשהיא קדה, ראיתי דמעה אחת מנצנצת באוויר רגע לפני שהיא נוחתת.

"מיאקו," התחלתי לומר,

"בהצלחה!" היא הכריזה ורצה משם.

"מה לתכנת עכשיו? אתה תמיד מתעסק בדברים מדעיים ומתמטיים כאלה, אם כבר אוניברסיטה אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה. אני אהיה הדיג'ימון הפסיכולוג הראשון. האמת שאחרי שהתמודדתי עם חולה אספרגר שכמוך כבר יש לי די נסיון. אני אכתוב את זה בקורות החיים שלי." טנטומון ריחף במעגלים באיזור התקרה של החדר שלי, היפראקטיבי שכמותו.

"תעצור במקום רגע, מסתובב לי הראש." אמרתי.

"לא מפריע לך שאמרתי שיש לך אספרגר?" הוא התפלא.

"אתה יודע שכן, אמרתי לך כבר מליון פעם שאין לי, אתה בטח לא חושב שיש לי את זה בעצמך וסתם מנסה לעצבן אותי." אמרתי.

"יפה מאוד! תוכל להיות פסיכולוג למופת בעצמך! מה דעתך לשנות כיוון?" טנטומון הציע.

"אבל אני אוהב לתכנת!" אמרתי.

"ולדבג!" הוספתי.

טנטומון חישמל אותי. שוב.

אחרי שגמרתי לצרוח ובטח נראיתי שרוף לפחות כמו שהרחתי שאני שרוף, גיחכתי והוספתי: "תגיד מה שתרצה, אבל גם אם תקצר לנו את כל הבית יש לי גיבוי לכל הפרוייקטים שאני עובד עליהם כרגע!" וחרצתי לעברו לשון.

"אני יודע מה אתה מנסה לגרום לי לעשות. לעולם לא אקצר לכם את הבית בזמן שאמא שלך אופה מאפינס!" הוא אמר.

"טינג!" השמיע התנור מכיוון המטבח. טנטומון קיצר לנו את כל הבית.

"דרך אגב, אני יודע איפה השרתים שגיבית עליהם את הנתונים שלך. נחש מה קרה להם?" טנטומון חזר להתעופף במעגלים באיזור התקרה. נאנחתי ושילבתי ידיים מאחורי העורף.

"אתה באמת תהיה מתכנת למופת, טנטומון."

טנטומון חישמל אותי. שוב.