שום דבר אינו מעייף יותר מאשר לנסות להיות אדם שונה מזה שאנחנו

חודש אחד, שלושים ימים,שבע מאות ועשרים שעות,ארבעים ושלוש אלף ומאתיים דקות.

הגעגוע שורף את כל הגוף שלי,בזמנים קבועים ביום,ולפעמים פתאום,בלי סיבה.

אני מרגישה כאילו אני כלואה מתחת למים,ועוד רגע יגמר לי האוויר,זה כואב.

אבל כשהיום מאיר,והשגרה עוטפת אותי קל לי לאהוב את הכאב, לשמוח שהוא פה,מחייה אותי.

אני חסרת תחושה,והכאב הוא היחיד שמשאיר את הלב שלי חי.

הוא אמר שהוא יחזור,ידעתי שהוא שיקר,ובכל זאת קיוויתי שלא. טיפשה.

לא כועסת עליו,לא יכולה לכעוס,אין לי בכלל זכות לכעוס.

הוא לא נטש אותי,העיניים הכחולות שלו נעצו בי מבט מעונה,כשאמר את המילים האחרונות,כשיצא מחוץ לדלת עם מזוודה אחת כחולה גדולה,כשחייך אלי חיוך של פרידה.

אבל ידעתי מיד שהוא לא יחזור. אף אחד לא היה חוזר. אף אחד שפוי והגיוני לא היה מכניס את עצמו לתסבוכת כזאת,סולח לי ששיקרתי,שלא אמרתי את האמת.

קיוויתי שיחזור בשבילה,בשביל הבת שלו,שלנו.

שוכבת לידי,ישנה כל כך עמוק,רחוקה כל כך. אני מקווה שהיא מאמינה להעמדת הפנים הרגועה שלי ביום,בלילה הרבה יותר קשה.

גלים זהובים מכסים את ראשה וכתפיה,עיניה הכחולות,מפחיד כמה שהן דמות לשלו,עצומות בחזקה,.

אבל היא מחייכת. קרן אור קטנה שלי.

אני יוצאת בזהירות מהחדר שלה וקורסת על הספה בסלון,מעסה בידי את הרקות, ומצווה בלי קול על העיניים שלי להישאר יבשות.

אני קמה מהספה ומתכוונת ללכת לחדר,לישון,לברוח.

דפיקה בדלת

הוא חזר.

אושר.