דני מחפש תשובה

הסיפור שאני הולך לספר לכם עכשיו הוא אמיתי לגמרי, זו הייתה החויה המצממרת ביותר שעברתי בחיים, את המקרה הזה לא שיתפתי עם אף אחד, האמת שגם אחרי אני ושי כמעט ולא דיברנו על מה שהיה שם, ככה כבר עשר שנים, הסיפור הזה נשאר הסוד של שי ושלי.

זה היה בסתיו 1999, הייתי אז חייל צעיר בטירונות, כבר בעליה לאוטובוס אני ושי התחברנו, שנינו היינו צעירים, מופרעים שאוהבים לעשות שטויות ומעשי קונדס.

מהר מאד סומנו ע"י המפקדים כ"צמד חמד", סוג של "ליצני הכיתה" שבעיקר עושים בעיות.

אני לא זוכר בדיוק כמה שבתות רותקנו יחד לבסיס, אבל אני זוכר שבמשך 3 חודשי הטירונות שנינו לא ראינו את הבית יותר מידי.

אבל לא היה אכפת לנו להשאר שבת, תמיד דאגנו לקבל פינוקים מהחבר'ה במטבח, את שעות הלילה היינו מבלים במגורי הבנות ובין לבין היינו מדברים שעות, רוקמים חלומות ומתכננים את החיים.

ידענו לעשות כיף חיים אני ושי, ובגלל זה לא היה אכפת לנו שריתקו אותנו שוב לבסיס ביום כיפור, ידענו שכל עוד אנחנו ביחד, אנחנו הולכים לעשות כיף.

אני לא בטוח מתי זה בדיוק היה, במסדר בוקר או  ביציאה מחדר האוכל, ממש לפני שכל המחלקה הייתה אמורה להשתחחר הבייתה ניגש אלינו הסמל וביקש לשוחח איתנו.

הוא כבר ידע קודם שאני ושי לא מתכוונים לצום והציע לנו הצעה, לעשות שמירות בבסיס אחר ביום כיפור ובתמורה נקבל אפטר של 3 ימים במהלך השבוע שיבוא. מיותר לציין שקפצנו על המציאה.

למעשה השמירה, כך הסביר הסמל,  היא בבסיס לא מאויש, אין סכנה של חדירת מחבלים ועיקר השמירה היא למנוע הסתובבות מיותרת של ילדים ששהו בפנימיה סמוך או גניבה של ציוד.

יצטרפו אליכם,הוא הוסיף, עוד ארבעה סדירניקים מבסיסים סמוכים, רק צריך לקחת אתכם כמה קופסאות שימורים,מעדנים וכו' כי אין שם מטבח, רק מקרר קטן בחדר שמירה.

יש שם גם טלפון עם קו פתוח, בקיצור אתם הולכים לעשות כיף,אמר וטפח לי על השכם, אתם ילדים טובים...חבל שכל הזמן רק שטויות יש לכם בראש,אמר וחייך.

כעבור שעה לערך הגיע המ"מ לאסוף אותנו בפיג'ו הצבאית, לפני שיצאנו מהבסיס עברנו במטבח, העמסנו כל מה שרק מצאנו, שימורים,לחם ,מעדנים ועוגיות.

הנסיעה ארכה קצת פחות משעה, אני לא אסגיר כאן את מיקום הבסיס,רק אציין שזה בצפון. הגענו כשעתיים לפני תחילת הצום.

המ"מ הציג לנו את שאר הבחורים שבאו לשמור איתנו, חזר בקצרה על נוהל חשוד ווידא פריקת נשקים,"קיבלתם צ'ופר" הוא זרק בחיוך "שהיה צום קל..." אמר בגיחוך ונסע.

אני לא זוכר כ"כ את החבר'ה ששמרו איתנו, אני כן זוכר את הסמל שהיה אחראי עלינו, אלכס, רוסי גדול כזה עם שיניים קצת רקובות ומבטא כבד, וכמה שהוא היה גדול הוא היה מאד נחמד וחביב.

הוא עשה לנו סיור בסביבה של חדר המשמר, ביקש שלא נגזים בשיחות בקו חוץ ושלא נלך לטייל יותר מדי לעומק הבסיס, יש שם מבנים ישנים ונטושים, יכול להיות שחלק מהם בסכנת התמוטטות, עדיף שתשארו בקרבת הש.ג וחדר המשמר.

הוא הסביר לנו את חלוקת השמירה ושי ביקש להיות הבא שעולה לשמירה, אני כמובן ביקשתי להיות אחריו.

שי התארגן לקראת השמירה, אני בנתיים בניגוד ובגלל מה שאמר אלכס הסמל הרוסי הלכתי לסיור לעומק הבסיס, באופן טבעי הסתקרנתי, למה הבסיס הזה עזוב ונטוש באמצע ההרים הירוקים של הצפון?

ככל שנכנסתי עמוק יותר לתוך הבסיס, ככה יותר נדהמתי מגודלו, היו שם עשרות מבנים נטושים,מבני קרקע פשוטים, ברובם היה גם ציוד משרדי, טלפונים צבאיים, מכונות צילום,אפילו במרפאה נשארו מיטות אישפוז וסוג של מיכשור רפואי ישן.

הכל מסביב נראה כאילו הבסיס פשוט ננטש באישון לילה, כאילו מסיבה לא מובנת כולם עזבו את המקום והשאירו הכל במקומו.

המשכתי לטייל כשעה בין המבנים הנטושים, יכולתי לראות איפה היו מגורי הבנים,המקלחות  ומשרד הרס"ר.

העמקתי לתוך מבנה חדר האוכל, הרגשתי כאילו הכל קפא במקום, הכיסאות היו עדיין מסודרים ליד השולחנות, נכנסתי למטבח, הכל היה מאובק אבל עדיין, היה שם הכל, סירים,צלחות, מקרר... בשלב הזה קצת נלחצתי ויצאתי מהמבנה.

חזרתי לאיזור חדר המשמר והש.ג., סיפרתי לשי על הטיול שעשיתי בבסיס והוא כמוני הסתקרן מאד, מיד החלפתי אותו בשמירה כדי שגם הוא ילך לראות לפני שתעלה החשיכה.

בזמן השמירה התקרבו לשער כמה נערים ונערות מהפנימיה הסמוכה וביקשו ממני סיגריה, תוך כדי שיחה איתם שאלתי לגבי הבסיס וכמה זמן הוא נטוש.

הם סיפרו שהבסיס נטוש כבר מספר שנים, שהמקום עצמו רדוף רוחות רפאים ובלילה יש קולות ורעשים מוזרים שנשמעים מעומק הבסיס, כמה תאורים מאד ציוריים מצדם לא הלחיצו אותי, אני טיפוס סקפטי מטבעי ולקחתי בהומור את תרחישי האימה של כמה ילדים מקומיים.

שי חזר, את שעות השמירה האחרונות העברנו ביחד, שנינו היינו מאד נלהבים מהמקום, בהמשך הערב הצטרפו אילנו עוד כמה ילדים  מהפנימיה והעבירו לנו את הזמן בעוד סיפורי אימה על המקום.

התרחישים נעו מסיפור על רוחו של חייל שהתאבד בבסיס ועד לרוח של ערבי זקן שגורש מביתו והבסיס נבנה על המטע שלו, הם חזרו על כך שבלילה יש רעשים מוזרים מתוך הבסיס הנטוש  וסיפרו על כמה ילדים שהתגנבו בלילה לבסיס וחזרו מבועתים, אחד מהם אפילו נשלח לאישפוז פסיכאטרי אח"כ.

היה ברור לשי ולי שאנחנו חייבים לחזור לתוך הבסיס בלילה, לא הייתה אפילו אופציה שנוותר על זה. חיכינו ללילה.

זה לא לילה מפחיד במיוחד, זה לא היה לילה אפלולי עם ירח מלא, דווקא היה בהיר מאד, האורות שבהקו מהכפרים סביב תוו מיתאר מדוייק של ההרים סביב וחוץ מכמה יללות של חיות ליליות מהאיזור לא היו רעשים יוצאי דופן.

כבר היה חושך בחוץ, אני ושי התקדמנו לעומק הבסיס, לאיזור הנטוש, היה חשוך מאד וכל האור שהיה לרשותנו היה אור הכוכבים,נצנוצי אורות הכפרים סביב ופנס קטן שהבאתי איתי במיוחד לטירונות.

עברנו ממבנה למבנה, ממשרד למשרד, עיינו בכמה תיקיות מסמכים שהיו באחד מהמשרדים,לא היה שם משהו מעניין.

המשכנו למשרד הרס"ר, חתול שעבר במקום הקפיץ אתנו, צחקנו והמשכנו לכיוון חדר האוכל, בין המבנים ריחפו רצועות ערפל לבנות.שי הרגיע אותי...זה בגלל שקר ואנחנו בין ההרים.

המשכנו מספר מטרים קדימה שלפתע קולות של נקישה בקעו ממשרד צדדי, אני לא יודע מאיפה היה לנו האומץ אבל בלי לדבר אחד עם השני פנינו יחד שמאלה לכיוון הקולות, שתקנו ואני לא זוכר מה חשבתי ברגעים האלו.

ככל שהתקדמנו כך הקולות היו חזקים יותר ויותר, לפתע מבין ענני הערפל עברה דמות לא ברורה. עצרנו.

ראית את זה? שאלתי את שי בבהלה ולפני שהוא הספיק לענות הסתובבנו לצד השני ושנינו התחלנו בריצה מטורפת לכיוון הש.ג., פתאום נשמעה צרחה מחרישת אוזניים, כאילו לא אנושית וחלון מבנה סמוך התנפץ לרסיסים, קפאנו במקומנו.

אני לא יודע כמה דקות עמדנו במקום, הגוף שלי התקשה כולו, שי תפס בזרועי ומשך אותי קדימה, בוא, הוא אמר בשקט.

פסענו בצעדים חרישיים, שמענו עדיין קולות של צעדים אבל לא היינו בטוחים מאיזה כיוון, לפתע שוב מתוך ענני הערפל הופיעה הדמות, הפעם היא עמדה ממש מולנו.

היו לה קווי מתאר אנושיים, היה אפשר לראות צללית של תווי פנים אבל לא מעבר לכך.

רציתי לצעוק באותו הרגע אבל לא הצלחתי, המשכנו לעמוד כשהדמות מתקרבת אלינו כאילו מרחפת, שי שוב משך בזרועי ורצנו לכיוון השני, לא ראיתי אבל הרגשתי שהדמות מאחורינו.

לא רציתי להכנס לתוך המבנים, הרגשתי יותר בטוח בחוץ אבל בלית ברירה נכנסו לאחד המשרדים. הרעשים פסקו.

דני,מה זה? שי שאל אותי. לא עניתי. ישבנו צמוד לקיר,צמודים אחד לשני דקות ארוכות, למעשה אני לא יודע כמה זמן ישבנו כך, שוב נשמעה אותה צווחה, כמו קודם מחרישת אוזניים ולא אנושית, החלונות של המבנה התנפצו, הפעם לא קפאנו, ברחנו בצרחות החוצה,לא ראינו ממטר ונדמה שתוך דקות כבר היינו באיזור הש.ג. , באיזור המואר והבטוח.

לא נרדמנו, לא דיברנו הרבה בינינו, עד שעלה אור הבוקר, שי היה כבר צריך לעלות לשמירה ואני ישבתי איתו, נרדמתי לשעה לידו, מכורבל בדובון הצבאי שלי, אני זוכר שקמתי, הסתכלתי על שי ושאלתי אותו, זה היה אמיתי?,כן, זה היה אמיתי הוא ענה.

הגיע מוצאי כיפור,קצת אחרי הגיעה קצינה מהבסיס לאסוף אותנו ולהוריד שני חיילים שיחליפו אותנו, אני זוכר היטב את הנסיעה חזרה לבסיס,שתקנו כל הדרך.

כשגענו לבסיס,הורדתי מדים לפני המקלחת ושמתי לב לסימני היד ששי השאיר בזרועי, הוא תפס אותי חזק, תזכורת זמנית לאותו לילה.

אחרי הטירונות התפצלו דרכנו, הלכנו לקורסים שונים ועם הזמן הקשר דעך, לפני בערך 3 שנים שוחחנו על זה בטלפון, שי אמר שחייבים לחקור מה היה שם, אני אז הסתייגתי...עכשיו אני חושב על זה יותר...אולי מתישהו...

הסיפור משתתף בתחרות"כתיבה נוצרת".