דני מחפש תשובה

הרבה זמן שלא היה לי ממש חשק לכתוב, עכשיו אני חוזר להרבה דברים בחיים שלי ומקווה להתמיד ולהתפתח..אחד מהם זה התחום המקצועי.

תמיד הייתי סוג של וורקוהוליק..אפילו בצבא הייתי מורעל..אני מניח שקברתי את עצמי בעבודה כדי להסתתר מעצמי.

באחת העבודות היותר רציניות שהיו לי, התקדמתי ונתתי את כל כולי לאירגון..בגלל פוליטקות משרדיות נאלצתי לעזוב את החברה שעבדתי בה, בקצרה איזה אישה שמה לי "רגל" כי היוותי עבורה סוג של איום.

אחרי שעזבתי דיי הייתי שבור, בעצם העבודה הייתה כל החיים שלי ואני נתתי את כל כולי לזה, ופתאום מצאתי את עצמי בוחן את החיים שלי בצורה אחרת, תקופה קצרה אחרי זה אבא שלי חלה איזה תקופה והתחללתי לממש את כל מה שמנעתי מעצמי.

התרכזתי רק בחיים הפרטיים,העבודה לא עיניינה אותי בשיט, סוף סוף שמתי את עצמי במקום הראשון.

לפני כמה שבועות הציעו לי לחזור לתפקיד דומה בחברה, וסוף סוף ניתנה לי ההזדמנות לתבוע את מקומי בחזרה, זאת הייתה מבחינתי "נקמה מתוקה" באותה אישה נוראית ששמה לי מכשולים, ולמרות שבאיזהו אופן לאישה הזאת היה חלק נכבד ב"הצלה" שלי כמו שאני קורא לה אני תמיד אשנא אותה.

עכשיו יש לי הזדמנות להוכיח את עצמי מחדש, יש לי יכולות ואני מלא בטחון במקצועיות שלי,אבל הפעם אני לא אתן לעבודה להפוך למרכז חיי, ואני גם הצהרתי על כך.

זהו לבנתיים, פוסט קצר ולא ממש ערוך :)

התגעגעתי לכתוב..צריך לזכור לעשות גם את זה

כבר תכננתי פוסט מיוחד לחנוכה..פוסט על חג האורות והניסים והאנלוגיה לחיי היומיום שלנו..כבר בניתי משפטים בראש איך אנחנו יכולים לגרש את החושך הפנימי שלנו ולשים לב לניסים הקטנים שמתרחשים מדי יום ואנחנו מתעלמים מהם.

השרפה בכרמל הורידה אותי למציאות..כמה איתני הטבע חזקים מאיתנו..ישבתי והתבוננתי בדאגה בצילומי האויר במרקע הטלויזיה וראיתי אנשים קטנים נלחמים בשרפה ענקית..כאילו אלוהים שיחק בגפרורים..כמו ילד קטן שמחרב קן נמלים עם מקל..

ואז הבנתי.. נכון, אנחנו אמנם זקוקים מפעם לפעם שהטבע יזכיר לנו כמה אנחנו קטנים,חלשים לעומתו..אבל אולי הוא גם מזכיר לנו כמה אנחנו גדולים, כמה תעצומות נפש יש לנו, כמה כוחות עצומים יש ברוח האדם שאפילו הטבע עם כל גדולתו לא יכול לה.

אותם אנשים קטנים שנראו מתצלומי האויר היו אנשים גדולים שנלחמו בחירוף נפש כדי להציל אנשים שאינם מכירים..בני אדם שסיכנו את חייהם כדי להושיט עזרה לאחרים.

וגם מחוץ למרקע ראיתי אנשים גדולים, שמבקשים לסייע או מביעים דאגה..אפילו אם רק יושבים מול הטלויזיה,דואגים..מתפללים לשלומם של אלה שנלחמים בלהבות.

נכון, אנחנו זקוקים לנס..אחד גדול שיציל אותנו מהאסון הזה ושהשרפה לא תגבה עוד קורבנות יותר ממה שכבר גבתה..בנתיים אנחנו גם מודים על כמה ניסים קטנים שאולי סייעו לאנשים שם בקרב מול האש.

מבחינתי הנס הכי גדול זה אותם נשים וגברים אמיצים שבמסירות ובהקרבה מסייעים ונלחמים למען האחר-ומעבר לכך, עם שכולו מאוחד יחד בדאגה ובאכפתיות..

הפוסט מוקדש לזכרם של ההרוגים,להחלמה מהירה ומלאה של הפצועים ולחזרתם במהרה ובשלום של לוחמי ולוחמות האש שלנו!!!

עם ישראל גאה בכם!!!