דני מחפש תשובה

כבר תכננתי פוסט מיוחד לחנוכה..פוסט על חג האורות והניסים והאנלוגיה לחיי היומיום שלנו..כבר בניתי משפטים בראש איך אנחנו יכולים לגרש את החושך הפנימי שלנו ולשים לב לניסים הקטנים שמתרחשים מדי יום ואנחנו מתעלמים מהם.

השרפה בכרמל הורידה אותי למציאות..כמה איתני הטבע חזקים מאיתנו..ישבתי והתבוננתי בדאגה בצילומי האויר במרקע הטלויזיה וראיתי אנשים קטנים נלחמים בשרפה ענקית..כאילו אלוהים שיחק בגפרורים..כמו ילד קטן שמחרב קן נמלים עם מקל..

ואז הבנתי.. נכון, אנחנו אמנם זקוקים מפעם לפעם שהטבע יזכיר לנו כמה אנחנו קטנים,חלשים לעומתו..אבל אולי הוא גם מזכיר לנו כמה אנחנו גדולים, כמה תעצומות נפש יש לנו, כמה כוחות עצומים יש ברוח האדם שאפילו הטבע עם כל גדולתו לא יכול לה.

אותם אנשים קטנים שנראו מתצלומי האויר היו אנשים גדולים שנלחמו בחירוף נפש כדי להציל אנשים שאינם מכירים..בני אדם שסיכנו את חייהם כדי להושיט עזרה לאחרים.

וגם מחוץ למרקע ראיתי אנשים גדולים, שמבקשים לסייע או מביעים דאגה..אפילו אם רק יושבים מול הטלויזיה,דואגים..מתפללים לשלומם של אלה שנלחמים בלהבות.

נכון, אנחנו זקוקים לנס..אחד גדול שיציל אותנו מהאסון הזה ושהשרפה לא תגבה עוד קורבנות יותר ממה שכבר גבתה..בנתיים אנחנו גם מודים על כמה ניסים קטנים שאולי סייעו לאנשים שם בקרב מול האש.

מבחינתי הנס הכי גדול זה אותם נשים וגברים אמיצים שבמסירות ובהקרבה מסייעים ונלחמים למען האחר-ומעבר לכך, עם שכולו מאוחד יחד בדאגה ובאכפתיות..

הפוסט מוקדש לזכרם של ההרוגים,להחלמה מהירה ומלאה של הפצועים ולחזרתם במהרה ובשלום של לוחמי ולוחמות האש שלנו!!!

עם ישראל גאה בכם!!!

(את הפוסט הזה אני כותב בהמשך לפוסט שכתבתי לפני שנה ובהמשך לפוסט הקודם בו יצאתי מהארון.)

אני לא בנאדם דתי, אפילו אפשר לקרוא לי חילוני כופר,ולמרות שאנני שומר מצוות או כשרות עדיין נמצא כבר שנים ארוכות במערכת יחסי שנאה-אהבה עם אלוהים.

מצד אחד הוא ברא אותי, שם אותי בעולם הזה,נתן לי גוף ונשמה, בירך אותי במשפחה וחברים,בריאות והרבה רגעים של שמחה, ומצד שני הוא נתן לי משיכה אסורה שבמשך שנים מרוב בושה וכאב הדחקתי אותה אפילו מעצמי.

ואכן גם במשך שנים עמדתי בגבורה ב"הסכם" שערכתי איתו בגיל מסויים שאני לא אפעל עם התשוקות שלי ושאם יש צורך להקריב קורבן אני אעלה את עצמי לעולה.

אני חייב לציין שהיה לי קל לעמוד בהסכם הזה,עד היום שכל עולמי התהפך בתקופה אחת, כאילו צרה אחרי צרה, פוטרתי מעבודה שאהבתי מאד,אבי חלה והיה זקוק לטיפול וכאילו מסביב שום דבר לא הסתדר, ובתקופה הזאת על אף שהיו מסביבי חברים רבים ובני משפחה תומכים לא היה אדם אחד שיכלתי להשעין עליו את הראש,מישהו אחד שיכלתי לחלוק איתו בכאב,בתיסכול ובעצב.

אותה תקופה הרגשתי,כיאלו אני בובה על חוט,חסר שליטה על כל מה שמסביבי,החלטתי לקחת את העיניינים לידיים,הסתדרתי בעבודה חדשה, דאגתי לאבי שבע"ה החל להחלים,ויצאתי מהתקופה הזאת אדם חזק יותר משנכנסתי אליה.

ובסיום התקופה הזאת, שלרגע יכלתי לנוח ולהסתכל אחורה הדבר שהכי ציער אותי זה שאבי (שהתאלמן בגיל צעיר)היה גם לבדו בתקופה הזאת, נכון, היה לו אותי ואת אחותי, היו לו בני משפחה וכמה חברים, אבל גם הוא היה בלי מישהי להשעין עליה את הראש.

והפחד החל לכרסם בי, האם אני מפספס??

אבל לא רק הפחד,גם כעס עצום על אלוהים,ששנים הקרבתי את עצמי והיה חייב לתת לי לעבור את התקופה הנוראית הזאת?

הפרתי את ההסכם.הרגשתי שהוא הפר קודם.

וכל פעם שהפרתי את ההסכם ככה הרגשתי יותר ויותר מחוזק, מעבר להתרגשות המינית,הרגשתי שהחזרתי לעצמי את השליטה על החיים שלי.

הפעמים הראשונות שלי עם גברים היו לא נעימות,כמעט כל פעם הייתי חוזר,נכנס למקלחת ומקרצף מעלי את תחושת הגועל והטומאה, הרבה מהפעמים הראשונות בכלל לא הייתי נהנה במפגש עצמו,אבל לא הצטערתי על אף פעם,עם כל מפגש הרגשתי שאני מחזיר לעצמי את האיזון.

אולי ניסיתי לפצות על שנים של התנזרות מגברים,אבל התחושה הייתה מעבר למין,היא הייתה למצוא את עצמי מחדש אחרי שהלכתי לאיבוד.

ממצב של כעס על אלוהים עברתי למצב של התעלמות ממנו.

חייתי איך שאני בחרתי לחיות,בלי לחשוב כלום מסביבי,בלי לדפוק חשבון לאלוהים.

עברה התקופה הזאת,ועכשיו אני מרגיש יותר מאוזן ומגובש ומוכן לחזור לשולחן המשא ומתן עם אלוהים שלי,הפעם עם תנאים מקדימים.

אני לא חוזר אחורה.

לפעמים אני מרגיש,שאולי הוא בעצמו דאג להעיר אותי,כאילו נתן לי סטירה בכך שהעביר אותי את אותה תקופה קשה,לפעמים אני מרגיש כאילו בחן אותי ונכשלתי.

ולפעמים אני מרגיש כעס על עצמי שמאשים אותו בפחד שלי מעצמי.

אני לא יודע כמה זמן יקח המשא ומתן עם אלוהים,אני מניח שכל החיים כנראה.

*כמו בכל פוסט אני מוסיף שיר,הפעם בחרתי שיר של מבצע שאני מאד מאד אוהב,השיר בעייני צועק אהבה שזה הדבר הבא בפתח,אני אשמח לתגובות או הערות,מבטיח לענות לכולם.