דני מחפש תשובה

היום בשונה משאר ימי העצמאות שאותם אני  בד"כ מעביר בנפנוף על מנגלים כמו כל עם ישראל הוזמנתי לבית מילה של בנה הבכור של ידידה.

לא תכננתי לכתוב על היום ובכל זאת משהו בשילוב הזה של היום הכל כך ישראלי ובואו של עולל רך (וחמוד מאד) בברית אברהם אבינו גרם לי לחשוב על כ"כ הרבה סוגיות שהרגשתי שאני חייב לשפוך על הדף.

תמיד הייתי ישראלי גאה ופטריוט, לעובדה שאני יהודי לא ייחסתי כ"כ חשיבות, לא התבישתי ולא התגאתי בכך, אני יהודי, זאת עובדה , אבל קודם כל אני ישראלי ואין קשר בין השניים.

אני חושב שבפעם הראשונה התחלתי לפקפק בסוג החשיבה הזאת, האם טעיתי כל השנים? האם אתה יכול להרגיש ישראלי אמיתי בלי חיבור כלשהו ליהדות?

כשאנחנו עוברים את טקס המילה אנו תינוקות רכים, ללא יכולת בחירה אם לעבור את טקס הקזת הדם מהאיבר הכי אינטימי בגופנו (שעם זה אין לי בעיה, אני מסכים שזה יותר הגייני ובטוח יותר אסתטי) אבל האם חוסר היכולת להבין כתינוקות את המשמעות היותר עמוקה של הטקס הוגנת? האם גם היום בבגרותנו אנו מבינים את גודל המשמעות בכריתת ברית עם אלוהים?

ואיפה, כגבר חילוני, אני מביא כיום לידי ביטוי את הברית שכרתתי עם אלוהיי כשהייתי תינוק? 

בפעם הראשונה מזה זמן רב שאלתי את את עצמי איפה בדיוק עומד הקשר שלי עם אלוהים.

טוב כמו תמיד, אני אשמח לתגובות, שאלות הצעות.

אני הולך לנקות את הראש, מבטיח לעדכן בקרוב לגבי המסקנות אם יהיו...

אנחנו עם של מלחמות

תמיד חיים על חוד חרבנו

אנחנו עם של חיילים

מגוייסים תמיד לשורותינו

אנחנו עם של שכול

הצער והכאב פגע בכל אחד מאיתנו

אנחנו עם של זכרון

לא נשכח אתכם ילדים יפים שלנו

אנחנו עם של שירים

עם המילים שעליכם כתבנו

אנחנו עם של חיבוקים

כמהים אליכם בזרועותינו

אנחנו עם של אהבה

בזכותכם, שנגעתם בליבנו

אנחנו עם של שלום

שעליו עדיין לא ויתרנו

לזכר כל חללי ישראל