דני מחפש תשובה

אם אתם חובבי אתרי חדשות כמוני בטח נתקלתם בכתבות על האומן הברזיאלי גיל וסנטה שהציג השבוע תערוכה של רישומי פחם של עצמו רוצח שורה של מנהיגי העולם.

אגודות שונים בברזיל קראו להוריד את הרישומים השנויים במחלוקת מהתערוכה בסאו פאולו, בטענה שהם מעודדים אלימות, אך מארגניה סירבו בתוקף. למי שמעוניין, סדרת הציורים מוערכת בכ-260 אלף דולר." (מאתר מאקו)

אני לא חובב אומנות גדול או מתיימר להבין בה, אבל ברור שמעבר לכישרון של הבחור לצייר יש לו כישרון אדיר לזעזע .

אבל מעבר לכך,וזאת אני מניח גדולתה של אומנות,הבחור גרם לי לחשוב, הוא לקח אנשים רבי השפעה וכח והקטין אותם,שם אותם במצב הכי פגיע שאפשר לשים בנאדם ובכך האניש אותם.

פתאום אתה מסתכל אחרת על אותם אנשים שמשפיעים באופן ישיר או עקיף על העולם שלך,אותם מנהיגים  שקובעים החלטות מכרעות על הכלכלה ועל הביטחון העולמי,מנהיגים שבהחלטה אחת יכולים לגרום לאלפי חיילים לנסוע לקצה השני של העולם להלחם או להחליט שבא להם לפתח פצצה גרעינית שיכולה לחסל מליוני אזרחים בשניה. 

ועכשיו הם נראים לך קטנים ,עלובים,אנושיים.

אז לפעמים אנחנו שוכחים שגם לאחמדניג'ד יש רגשות וגם "הוד מעלתה" המלכה אליזבת מפליצה לפעמים, ואני בטוח שגם ל"הוד קדושתו" האפיפיור עולות מחשבות זימה מדי פעם.

הרי זה טבעי, כולנו בני אדם וביסודנו אנחנו דומים אחד לשני יותר ממה שאנחנו שונים, לכולנו יש רגשות וצרכים, לכולנו יש תשוקות ושאיפות, לכולנו כאבים ,פחדים וחששות.

בתחילת שירותי הצבא התוודעתי למושג "לחוץ בית", גם אני בעוונתי הייתי כזה בהתחלה ואח"כ בתור מפקד גם נאלצתי להתמודד עם מספר חיילים לחוצי בית שכאלה.

בחלק משרותי הצבאי הוצבתי באיזור בית לחם, עד היום אני זוכר את עצמי ביום חמישי סופר את הדקות עד לשעת היציאה, ממתין בחוסר סבלנות בתחנה ונרדם באוטובוס בציפיה שבפעם הבאה שאפקח את עיניי זה יהיה בבית.

לעיתים קרובות הייתי יוצא לאפטר באמצע השבוע, נוסע את כל הדרך מבית לחם עד למרכז רק כדי לישון במיטה שלי,לא אכפת לי כמה טרמפים אני צריך לקחת ושאני בטח אגיע קרוב לחצות, אזרק כולי מאובק על המיטה,ארדם ואצטרך לקום חזרה לבסיס.

הייתי בבית,במיטה שלי עם המצעים הנקיים שמריחים בריח משכר של אבקת כביסה.

התעוררתי בחדר שלי ואפילו שהזריחה שנשקפה מהחלון לא הייתה יפה כמו הזריחות בנוף העתיק של הישובים בבסיס, עדיין אלה קרני האור שחודרות בחלון שלי,בחדר שלי, בשטח שלי.

וכמה שאהבתי את קולות המואזין וקריאות התרנגולים מהכפרים הסמוכים, עדיין אין כמו לתעורר מהליקוקים הרטובים של הכלב שלך, לקום ולראות את אבא מגהץ לך את המדים ומכין לך חביתה.

אין כמו בבית.

מאוחר יותר עברתי לבסיס חצי פתוח באיזור המרכז,ואז באמת הבנתי את המושג "לחוצי בית", שכבר מהשעה שהם נכנסים בבוקר בשערי הבסיס סופרים את הדקות עד היציאה כל יום מחדש.

אבל בין כל החיילים הלחוצים הייתה לי חיילת אחת, שגרה בבאר שבע והייתה לנה בבסיס ,ולמרות שהייתה לה אופציה כל חמשוש להשתחרר היא הייתה גם בסופי השבוע ישנה בבסיס.

תמיד היו לה בני זוג וסטוצים עם בחורים מהמרכז או מהבסיס, היא הייתה נשארת בסופש בבסיס ויוצאת לבלות בת"א ותמיד כולם חשבו שהיא מופקרת בגלל זה, אבל אף אחד לא הבין את הסיבה האמיתית.לא היה לה בית.

כלומר היה לה בית, בית הרוס, אמא לא מתפקדת ,אבא בכלא, אחים עבריינים.

לה לא הייתה מיטה מריחה מכביסה נקיה או משפחה שמתקשרת לשאול מתי היא מגיעה,היא יצרה לעצמה בית בבסיס.  

לה לא הייתה סיבה לעשות את כל הדרך לבאר שבע.

אז כל אחד מוצא את הבית בדברים מסויימים,חלק במצעים הנקיים או בכביסה הרחנית, חלק בארוחות המשפחתיות ואפילו סתם לשבת עם המשפחה לראות טלויזיה.

אבל בשבילי בית תמיד יהיה המקום שיש לך סיבה לעשות את כל הדרך מבית לחם אפילו לכמה שעות :-)

בהזמנות זאת אני רוצה לציין שאחינו גלעד נמק בשבי החמאס מעל 4 שנים וכולנו מצפים לשובו הבייתה בשלום ובקרוב