"אלו הם מימי חיי"
"אלו הם מימי חיי"-ז'אנר:רומטיקה והשרדות החיים האמיתיים... |
| 4/2009
פרק 1
פרק 1
קרני השמש סינורו אותי וגרמו לי לפתוח את עיניי באטיות..
קמתי מהמיטה בזהירות ולפתע זרם של קור תקף אותי..
"אהההההההה" צרחתי,קפצתי אל תוך המיטה וצללתי בין הסדינים כשאני עדין מכוסה בעור ברווז.
"מה קרה?!" אימי נבהלה ונכנסה אל תוך החדר
"קר לי!" אמרתי לה בעיניים קרועות לרווחה
"בגלל זה הבהלת אותי כל כך?!" כעסה והסתכלה עליי בעיניים רצחניות
המראה היה כל כך מצחיק שלא יכולתי להתאפק והתחלתי לצחוק בקול רם
"את חושבת שזה מצחיק לגרום לאמא שלך התקף לב?!" אמרה ולפתע משכה את השמיכה וגרמה לי לצווח בקולי קולות ולהתקפל לתנוחת עובר.
"עכשיו נראה מי צוחק אחרון" אמרה בחיוך זדוני ויצאה מהחדר בעודי רועדת מקור...
"ממש אמא מקסימה" מלמלתי לעצמי ונכנסתי אל תוך האמבטיה ברגליים יחפות...
_______________________________________________________________
הלכתי לכיוון המטבח וריח של פנקייקים מילא את האוויר..
"אההה,תודה אמא" אמרתי ובאתי לקחת לעצמי את הפנקייקים, אך אימי חטפה אותם לעצמה.
"מה?למה?!" הבטתי בה כלא מבינה
"זה לא יעזור לך,לא מגיע לך היום!" אמרה וסובבה את הראש
"בבקשה אמא זה היום הראשון שלי בבית הספר" אמרתי לה והבטתי בה בעיניי כלב שתמיד גרמו לה לוותר בסוף
היא הסתכלה עלי בחשדנות "טוב, אבל זו הפעם האחרונה שאני מוותרת לך" מלמלה מתחת לאפה...
הסתכלתי בשעון "אוי,שיט אני מאחרת" נבהלתי ולבשתי במהירות ג'ינס קרוע,גופיה ועליה חולצת טי שרט רגילה שגזרתי ובזמן שנעלתי את האדידס שלי עשיתי קוקו גבוה מרושל ויצאתי מהבית בריצה...
שמעתי מוזיקה באיפוד הקטן והכסוף שלי והבטתי ברחובות בעניין, זה היה היום החמישי שלי בעיר...
לפתע נתקעתי במי שהוא והרגשתי כיצד אני נהדפת אחורה במהירות ונופלת על האספלט הגס בחוזקה.
"הי, תסתכלי לאן את הולכת!" אמרתי ולעיניי נתגלתה נערה בגילי.
"זה היה דווקא מרענן" אמרה בחיוך סובל בעודי עוזרת לה לקום.
"הי אני ג'ס" אמרה לי בחיוך "מצטערת,לא התכוונתי"
"זה בסדר,אני קלייר" אמרתי באדישות
"לאיזו תיכון את?"
"בן צב"י"
"כיתה '?"
"כן"
היא הביטה בי בעניין ואני חיכיתי בקוצר רוח לדבריה
"בחיים לא ראיתי עיניים מיוחדות כאלה" אמרה והביטה בעיניי במבט חודר
"מיוחדות?אני הייתי הולכת יותר על מוזרות" אמרתי בזלזול
"לא, זה לא מה שהתכוונתי, את לא הבנת אותי א..."
"זה בסדר, אין צורך להרחיב" מלמלתי בקרירות והתחלתי ללכת והיא מיהרה להשיג את עקבותיי ....
הלכנו בדממה לאורך כל הדרך ונכנסנו אל תוך בית הספר...
לפתע קבוצת בנות נופפה לה.
"אני צריכה ללכת, ניפגש אחר כך" אמרה לי במהירות בחיוך מתנצל ונבלעה אל תוך ההמון...
אלפי תלמידים הקיפו את המקום מכל צד והרגשתי כיצד מבטיהם דוקרים אותי כסכין חדה מכל צדדי..
לא עברה דקה ולשמחתי הצלצול לא איחר ונשמתי לרווחה...
עד לפעם הבאה ~איזבלה~
| |
~תקציר והקדמה~
תקציר
מסופר על נערה בת 15 ששמה קלייר והיא בעלת שער שחור ועיניים גדולות בצבע טורקיז יפיפה שמפתיע אנשים.
קלייר עוברת לכיתה ט' והיא גרה עם אימה בדירה סכורה.
אימה עובדת מהבוקר עד הלילה בעבודות שונות, אך עדין לא מרוויחה הרבה, לכן קלייר עובדת בשעות אחר הצהריים..
כלפי אנשים שלא מוצאים חן בעיניה או שאינה מכירה היא מתנהגת בתוקפנות,ציניות,קור ואדישות, אך גם כאשר היא מביעה זלזול ובטחון בתוכה היא מרגישה חסרת בטחון ואומללה.
היא יכולה גם להתנהג בחום ואהבה כלפי אנשים שהיא אוהבת ואין הרבה כאלה.
היא ואימה עוברות למקום חדש ותקופה חדשה מתחילה בחייה והיא חושבת שהכול התנהל כמו שתמיד היה, אך היא לא יודעת שהרבה דברים הולכים להשתנות ורגשות ומחשבות שהיא תחווה בפעם הראשונה.
הקדמה
צפיתי בנופים שנגלו לעיניי במהירות מסחררת ואחזתי בחוזקה את התיק הקטן שהיה מונח מתחת לכיסא האוטובוס.
היה בי רצון עז להקיא, אבל התאפקתי והבטתי באימי הישנה על ידי.
פנייה מביעות המון סבל וקמטים זעירים מעטרים את פניה שדאגה ואי שלווה נקרת בהם.
אט אט הרגשתי כיצד עיניי נעצמות מעצמן ואין בי מספיק רצון וכוח להתנגד לשינה המתוקה שמציפה אותי.
כך מצאתי את עצמי נשאבת אל תוך שינה עמוקה ומשכיחה דאגות...
____________________________________________________________
הרגשתי שמי שהוא מנער את כתפיי בעדינות שגרמה לי לחזור למציאות.
"קומי,הגענו" לחשה לי אימי ושתינו פסענו בדממה לכיוון היציאה.
מצאנו את עצמנו עומדת מול בניין ישן ורעוע שנראה כאילו עוד שנייה והוא יקרוס תחתיו,אך לא התפלאתי, מכיוון שחייתי בבתים גרועים מי זה..
נכנסנו אל תוך הדירה הקטנה וידי חיפשו וגיששו את הקיר בכדי למצוא את מתג האור.
לעיניי נגלתה ערמת גרוטאות שהיו מפוזרות מסביבנו.
הבטנו זו בזו ונאנחנו, לא היה צורך במילים..
בערב כבר הייתה הדירה מסודרת ומאורגנת ובלי להרגיש, נפלנו שנינו על הספה היחידה שהייתה בחדר ונרדמנו עד למחרת והימים לאחר מכן, לא יודעות מה צפוי לנו...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
