הקלדה חופשית

תמיד חשדתי שהסיבה היחידה שבגינה כלבים מסרבים לדבר היא סנוביות מוחלטת מצידם, הם פשוט לא רוצים לבזבז זמן שינה משובח בויכוחים מטופשים איתנו על למי מותר לשכב על הספה, לשם מה נבראו הקיפודים ולמה אסור לטעום את השליח.

הכלבות הקודמות הסגירו עצמן מהר למדי, האחת (שהעריצה את חמותי ובמיוחד את הבישול שלה) מיהרה להתארגן ליד הדלת ברגע ששמעה אותי אומרת לחמותי בטלפון שאני כבר באה אליה.

אחרת הסגירה את עצמה כשנגוזה דווקא בזמן שקבעתי תור לוטרינרית לחיסונים. זו בכלל הייתה ראויה להערצה, היא לא רק הבינה את השפה האנושית, היא גם הייתה מודעת לתאריך ולשעה.

והייתה אחת שהקפידה להסתיר את כל הצעצועים שלה ברגע ששמעה שמישהו עם ילדים מגיע.

בקיצור – לי היה ברור מזמן שכלבים מבינים הכ-ל ולא ממש מועיל לדבר לידם באנגלית, או לפחות לא מועיל לאורך זמן.   

אבל הנוכחית גילתה עקשנות רבה והקפידה להתעלם גם מלהראות הבנה לרעיונות נאצלים מסוג: "לצאת", או "בואי קחי ", בלית ברירה השלמתי עם זה ופשוט ויתרתי.

או תפסתי אותה בכוח.

אבל אתמול זה קרה!!!

הכלבה נמנמה לה בשלווה על הכורסה בסלון, ואני קראתי לבעלי לעזור לי להפוך את המזרון (כתוב שצריך, וכל מה שכתוב – אני עושה. גם אם לא ממש ברור לי למה), עוד בטרם יבשו טיפות הרוק על שפתי, נשמעה שעטה אדירה במסדרון, בעלי הוטח לרצפה, ונדרס באכזריות, והכלבה זינקה על המיטה והתישבה קוממיות על המזרון, בדיוק בתנוחת האריה השואג של טרומפלדור.

כולה גוש תמימות אחד ענקי.

"לרדת" אמרתי לה, והיא כלום – הרי היא כבר ביססה את מעמדה ככלבה שלא מבינה פקודות בסיסיות.

"יאללה רדי" – שום דבר.

בעלי גייס את מיטב הנימה הסמכותית שלו – ונאדה – שום הבנה לא הפציעה בעיניה.

בלית ברירה הורדתי אותה, היא קפצה חזרה לאותה תנוחה.

תפסתי אותה והחזקתי אותה (14 קילו כלב).

בעלי התחיל להרים את המזרון – היא התחילה להיאבק בי בנחישות רבה... אבל לרשותי עמדו כמה עשרות שנים של ריסון כלבים שלא בא להם לבלוע את התרופות שלהם או להתקלח, או בכלל לעשות מה שאני רציתי שיעשו.

ואז לקולן של יללות מצוקה התגלה המטמון הסודי ביותר שלה... ויחד איתו נחשפה העובדה שהיא הבינה טוב מאוד מה ביקשתי מבעלי וכיצד זה משפיע עליה.

בין הלוח של מרגלות המיטה ובין המזרון היו עוגיות כלבים, חתיכות אוזניים ללעיסה, עצמות לעיסה – מבחר מכל טוב חנות חיות המחמד שלנו.

באותו הרגע היא הפסיקה להיאבק ובעיניים כלות היא התבוננה על האוצר שהתגלה לעין כל.

שחררתי אותה, אספתי הכל ושמתי באחת הקעריות שלה, תוך שניות היא אספה הכל ונעלמה (נכון לרגע זה, הכל טמון בתוך הכריות של הספה, אבל אנחנו מעמידים פנים שאנחנו לא יודעים, במילא אף אחד לא יושב על הספה הזו וכל אחד צריך פינה פרטית משלו, גם אם במקרה יש לו 4 רגליים וזנב, לא כך?)

אבל עכשיו!

עכשיו יש לנו הוכחה שהיא מבינה טוב מאוד עברית!

לא שזה עוזר לנו במיוחד, מפקודות היא עדיין מתעלמת בנונשלנטיות מוחלטת, אבל אנחנו תוהים (בקול רם! אחרת מה זה שווה?) אם לא כדאי למסור אותה למחקר מדעי.

ואז אנחנו מתפוצצים מצחוק כשהיא רצה להתחבא מתחת לספה.

מגיע לה.

אחרי 5 שנים היגיע הזמן שתתחיל להגיב לפחות ל"בואי הנה", "כנסי הבייתה", "מספיק" ו-"לא".

ואם לא... אתם מכירים מעבדת מחקר שזקוקה לכלבים?

סתם! סתם! אין מצב שנמסור אותה. אם כבר יש סיכוי גדול יותר שנמסור את עצמינו למחקר מדעי, בטח לפני שנמסור אותה, או את החתולים, או הקיפודים.

את השכנים, או לפחות חלקם, הייתי מוסרת ברצון. אלא שנדמה לי שאותם אף אחד לא צריך. נו, למרבית האנושות יש שכנים מעצבנים משל עצמם.