הקלדה חופשית

מאז שאמא שלי התאלמנה ונשארה לבד, אני מקפידה לצלצל אליה פעמיים ביום, בבוקר  ואח"צ, כדי לוודא שהיא בסדר, או לפחות בסדר מספיק כדי לענות לטלפון.

הצרה שלדבר איתה פעמיים ביום זה גורם לי למועקה, או אם לקרוא לממזר בשמו – דיכאון, חד וחלק.

מצד שני, אני לא מעזה להפסיק להתקשר, כי תקועה לי בראש תמונה שלה שוכבת על הרצפה עם רגל שבורה או אירוע מוחי, אינה מסוגלת להזעיק עזרה, ואף אחד לא יודע – וזו סיטואציה שאני חושבת שלא מגיע לאיש להיות בה.

לכן אני חושקת שיניים מטפוריות ומתקשרת.

ומדברת

וחוטפת קריזה מהשיחה – כי היא חוזרת על עצמה, כאילו לא דיברנו אתמול ושלשום – יותר מ-900 פעם.

בכל יום היא נותנת לי עצה של "זהב" לא להוציא את הכלבה בערב ואני מסבירה לה שאי אפשר לא להוציא אותה בערב כי זו התעללות בכלב.

ולא, אני לא יכולה להוציא אותה פעם אחרונה ב-5 אח"צ כי יהיה לה קשה להתאפק עד למחרת בבוקר ואין לי שום חשק להוציא אותה ב-5 בבוקר שוב.

כל יום אותו הדבר – ואני כבר מרגישה שאני הולכת לצרוח עליה.

אני כבר תוהה שמא כדאי לי להסכים וזהו.

הרי מה זה משנה? במילא עד מחר היא תשכח ושוב תייעץ לי לא להוציא את הכלבה.

אבל זה לא רק זה.

אין לי סבלנות לדבר איתה ואין לי מושג אם היא באמת לא זוכרת דברים שדיברנו עליהם, או שהיא מעמידה פנים.

עשרות פעמים ניסיתי לקחת אותה לעו"ד כדי לטפל בקיום הצוואה של אבא שלי וכל פעם היא "שכחה" שקבענו, או אם היא זכרה, היא גם נזכרה שאת העו"ד הספציפי היא לא סובלת.

לא משנה שהיא לא מכירה אותו – היא לא סובלת אותו וחוץ מזה הוא גנב.

איך היא יודעת? מישהו אמר לה.

שזה פלא גדול בהתחשב בעובדה שהיא לא מדברת אם אף אחד.

היא גם לא יודעת מי ה"מישהו" הזה.

כנראה אותו אחד שאמר לה שמוציאים את שטרות ה-200 שקל מהמחזור ולכן היא מסרבת לקבל שטרות כאלה.

ולמי שתוהה – היא היורשת היחידה, לא אני, אם אקבל משהו, זה יהיה רק אחרי פטירתה, אם בכלל יישאר משהו אחרי הוצאות הטיפול בה.

אבל היא מסרבת להעביר על שמה את חשבונות הבנק ואת הבעלות על הדירה.

ואני כבר התייאשתי.

אם יקרה לה משהו – יקח המון זמן עד שאצליח לקבל גישה לכספים שלה וזו עלולה להיות בעיה, במיוחד אם היא תזדקק למטפלת.

אבל נו, כמו שבעלי אומר, נדאג לזה כשהגשר יתמוטט, מה הטעם לדאוג מעכשיו כשבהחלט יתכן שאני אחזיר ציוד עוד לפניה?

אבל אני כן דואגת – כי מצב שכזה עלול למוטט אותנו כלכלית.

מוסד גריאטרי עולה יותר ממה שבעלי מרוויח וכבר כמה שנים שאני לא יכולה לעבוד בגלל בעיות בריאות, גם מטפלת זרה עולה לא מעט, ואז מה?

נאלץ למכור את הבית שלנו בשביל לממן את הטיפול בה? ולאן נלך?

ובשביל מה?

בשביל מישהי שמעולם לא סבלה אותי, התחרטה שילדה אותי ומקפידה עד היום להזכיר לי עד כמה אני לא מוצלחת?

אני מרגישה כאילו המטוטלת של אדגר אלן פה תלויה מעלי.

וכבר אין לי כוח להיות נחמדה אליה.

אבל אי אפשר לנטוש קשישה במצבה.

אז אני מושכת עוד שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע.

וכל שנותר לי הוא לקוות למותי שלי.