הקלדה חופשית

הערה: הפוסט הזה נכתב לרגל הנושא החם.

חוששני שהפחדים שלי הם רציונאליים למדי, וזאת גם אם נתעלם מהעובדה שכל מי שפוחד ממשהו – בשבילו הפחד שלו הוא מאוד רציונאלי, גם אם הוא מפחד מפלישת חייזרים ירוקים שזורחים בחשכה, ויש להם 2 צלחות לווין על הראש והם מכורים לשירה בציבור עם עינת שרוף.

יש לי 2 פחדים, האחד שולט בחיי השני עוסק במותי.

הפחד הראשון – זה ששולט בחיי, הוא הפחד מהצלחה.

אני מפחדת להצליח, כי אני פוחדת לצאת מהצללים של קיום.

ואני מפחדת גם למסמס את ההצלחה – לכן אם אני רואה שאני (חלילה!) הולכת להצליח, אני תמיד נסוגה ברגע הלפני אחרון.

או מכשילה את עצמי.

או עושה שטויות כדי לדפוק את ההצלחה.

בגלל זה מעולם לא התקדמתי מקצועית, למרות שהיו לי הזדמנויות, תמיד סרבתי להן.

יש הרבה דברים שאפילו לא ניסיתי לעשות, למרות שרציתי. שוב, לא בגלל הפחד להיכשל – שזה פחד נורמאלי ורווח, אלא דווקא בגלל הפחד מה יהיה אם אצליח.

אני אפילו לא יכולה לתאר לעצמי איך אני מתפקדת במצב של הצלחה.

זה מפחיד אותי ברמה שאי אפשר אפילו לתאר. אני מפחדת שדווקא אז אנשים יגלו עד כמה אני כשלון, לא ראויה, טיפשה וחסרת יכולת. אני כבר מעדיפה לא לנסות ולא להגיע לרגע בו אנשים יגלו מי אני באמת.

כנראה ככה זה כששומעים לאורך כל הילדות והנערות שאני אכזבה ושלא אגיע לכלום.

דווקא פחד מכישלון אין לי – אני רגילה להיכשל, אי-ההצלחה הוא המצב המנטלי הקבוע שלי בו אני מרגישה הכי בנוח. מתרווחת, פושטת רגליים בכייף ומרגישה הכי בטוח שאפשר.

מאידך, דווקא סכנת ההישגים מכניסה אותי לחרדות איומות שגורמות לי להפסיק לעשות את מה שאני עושה – למעשה, זה מה שקרה לכל הבלוגים הקודמים שלי, ברגע שהיו לי יותר מ-50 כניסות לפוסט, הפסקתי לכתוב.

והנה אני שוב מתקרבת ל-50 כניסות לפוסט, אבל הפעם (בלי נדר LOL) אני מתכוונת לנסות להלחם באינסטינקטים שלי ולהמשיך.

אם כי אני לא ממש מבינה מה יש ל-50 איש להיכנס לכאן.

הפחד השני והגדול שלי הוא מהזיקנה. אני חוששת להישאר לבד ולהגיע למצב סיעודי שימנע ממני לתפקד או להתאבד.

הפחד הזה לא מופרך, כי אין לי אחים, אין לי קרובי משפחה פעילים לבד מאמא שלי, והיא במצב לא - משהו בעצמה. ואם חלילה יקרה משהו לבעלי – אני אשאר לבד (ולא, גם אם היו לי ילדים זה לא היה מבטיח כלום).

אין לי אף אחד שאכפת לו ממני מספיק כדי שירים טלפון, או כדי שיענה לטלפון אם אצלצל אליו.

חברים זה נחמד, כשאתה בריא ויש לך כסף. אבל ברגע האמת רוב הסיכויים שאיש מהם לא יטרח אפילו להפעיל למעני את הביטוח הסיעודי שיש לי וברור שאין שום ביטוח רפואי או זכות למטפלת שמופעלת באופן אוטומטי – עבור כל דבר צריך לרוץ ולמלא טפסים, ולהתחנן ולדבר ולהסביר.

בדיוק מה שקשיש כבר לא מסוגל לעשות בעצמו.

אני רואה עכשיו כמה דברים צריך לסדר עבור אמא שלי – ביטוח לאומי, רווחה, בנק, מכולת, תרופות, כבלים, חשבונות – הכל צריך לעשות עבורה כי היא כבר לא מסוגלת והיא יחסית במצב טוב, היא עדיין יוצאת מהבית, היא שולטת בצרכיה, היא אוכלת לבד ומתלבשת לבד, היא יכולה אפילו לקנות חלק מהדברים שהיא צריכה, אם כי היא לא מסוגלת לסחוב הרבה דברים ולא כ"כ מסתדרת עם כסף.

בקיצור – אם חלילה אגיע למצבה – אכלתי אותה.

הזיקנה בישראל מאוד לא מכובדת.

למעשה, יש לי כבר תוכנית למקרה ואשאר לבד – אני מתכוונת לארגן לעצמי פליטה מהחיים האלה. אולי בעזרת אינסולין, אולי משהו אחר.

כנראה בבית מלון, כי יש לי פחד משנה נוסף ודבילי להפליא, מהאפשרות שהגופה לא תתגלה והיא תרקב לה בבית. הפחד דבילי – כי באמת, מה כבר אכפת לי מה יקרה לגופה שלי אחרי מותי? הרי אני לא אהיה פה כדי לראות, או להיגעל ובטוח שלא אני אצטרך לנקות את הבלגן, אבל עדיין, זה מטריד אותי.

ללא שום ספק - שפיות זו לא אני.