הקלדה חופשית

2 אירועים שקרו לאחרונה גרמו לי להרהורים.

הראשון, הוא אולי הפשוט יותר.

בטיול בוקר שבת, בעודי אוחזת את רצועת הכלב ביד אחת ושקית אשפה ביד שנייה, נתקלתי בנהר גועש של מים, היות ולמיטב ידיעתי אני לא גרה על שפת הדנובה ואפילו לא הנילוס, וממש נמאס לי מתשדירי השרות של ההיא שמתייבשת בטלוויזיה, בדקתי מאיפה הנביעה.

אחרי כמה דקות של גששות כמיטב המסורת האינדיאנית, איתרתי דוד שהתיז מים בששון כאילו היה מעין ישועה באחורי בית ברחוב שלי.

אצלנו הרחוב קטן, רוב דיירים ותיקים ומכירים אחד את השני ונהוג להודיע לבעל הבית על פיצוץ בצנרת, או על פגיעה ברכב או בגדר . למעשה היו כבר מקרים שסגרתי שיבר לבית עם פיצוץ והשארתי פתק וגם לי הודיעו על פיצוץ בדוד, על ניסיון פריצה לרכב ועל אובדן מפתחות הבית ליד השער.

אי לכך, באופן אוטומטי, הלכתי להודיע וכשכבר הנחתי יד על השער נזכרתי שאני בכלל לא יודעת מי גר שם כרגע ויכול להיות שהוא שונא כלבים ואני עומדת להיכנס לחצר שלו עם כלב ובכלל מוקדם בבוקר שבת והם עלולים לחטוף קריזה, נכון שכוונותיי טהורות– אבל!

אבל אני גם עלולה לסיים את הסיפור כאייטם בחדשות, אייטם אודות אישה שנדקרה כי לא באה טוב למישהו.

אנא עראף? אולי אלה אנשים עצבניים כשמעירים אותם מוקדם בבוקר?

בקיצור, הרפיתי מהשער וחזרתי למסלול שלי.

פעם ראשונה שקרה לי דבר כזה.

פעם ראשונה שפחדתי מפני מה שאמצא מאחורי הדלת.

אולי זה הגיל שלי, אולי זו האווירה הכללית במדינה, אבל פתאום האפשרות שדפיקה על הדלת תסתיים בדקירה – נראית איכשהו הגיונית יותר מאשר שתסתיים בתודה מנומסת שלא לומר הזמנה לארוחה – כמו שהיה קורה כשרק עברנו לעיר.

והמקרה השני התרחש כשהגעתי לתחנה מרכזית בעיר עוד לפני הזריחה, בשעות אלה, אין הרבה נוסעים בפוטנציה וכבר יצא שהמתנתי לבד לאוטובוס או עם קשיש או שניים בעלי עבר בבריה"מ.

הפעם, נתקלתי בקבוצה גדולה של גברים בדואים.

כנראה שההסעה שלהם הורידה אותם שם. כי מאיזו סיבה עלומה, המדינה המכובדת שלנו לא דואגת למעבר קווי אוטובוס בישובי הבדואים. אפילו לא בכפרים ובישובים המוכרים ולכן יש מסיעים פרטיים שלוקחים אותם לישוב היהודי הקרוב.

איך בדיוק רוצים שהם יצאו לעבוד, אם אפילו תחבורה ציבורית אין להם?

מצד שני, למה אני מתפלאת בכלל, הרי גם מים וחשמל בקושי יש להם, מדרכות כבישים וכיו"ב המצאות של מאות השנים האחרונות גם אין להם ומרפאות, בתי ספר וגני ילדים, יש בצורה סמלית בלבד.

ובאמת יש להם זכות מלאה להמתין בתחנה המרכזית אצלנו, אלא, שהייתי האישה היהודייה היחידה שם, והם קבוצה גדולה של גברים.

בעבר לא פחדתי מבדואים. היום, כשהדרום הפך למערב פרוע נטול כוחות חוק וחוק, כשבדואים זורקים אבנים, חוסמים את הכבישים בדרום ורוצחים יהודים על רקע שוד אידיאולוגי, אני מפחדת.

ברור לי שרובם המוחלט של הבדואים רוצים רק להתפרנס ותו לא. שרובם אינם מעורבים במעשי אלימות כלפי יהודים ועדיין פחדתי.

פחדתי כי לא כולם צריכים להיות אלימים, מספיק שיש ביניהם 1 או 2 אלימים.

פחדתי שינסו לשדוד אותי או שיכו אותי.

פשוט פחדתי.

לא פחדתי ככה מאז הפעם ההיא בעזה בה נשארתי לבד בשוק, עם רכב צבאי תקוע כשאני עם מדים ונשק והקצין שהיה איתי הלך להזעיק עזרה (היינו בלי מכשיר קשר וזו הייתה תקופה פרה היסטורית – הרבה לפני שהסלולאריים הפציעו בחיינו, אבל גם לפני האינתיפאדה הראשונה)

לא ידעתי מה יותר טוב, להסתלק מהתחנה (מה שהיה מחייב אותי להפנות אליהם את הגב), או להישאר במקום.

אלה היו רגעים של אימה משתקת.

אחרי כמה דקות מלאות חרדה, האוטובוס שלהם הגיע וכולם עלו עליו.

אבל

צמד המקרים הללו גרמו לי להבין שאני כבר לא חשה בטוחה בפעילות היומיומית הפשוטה ביותר.

האלימות הפכה לאופציה ממשית בחיינו.

אלימות שיכולה להתפרץ ללא שום סיבה, סתם ככה, כתוצאה מדפיקה על הדלת של אדם, כדי לומר לו שיש לו פיצוץ מים.

או מהמצאות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

סתם.

אלימות על כלום.

ומשטרה שהיא בלתי נראית במרחב הציבורי ולא קיימת כלל עבור האזרח הקטן.