הקלדה חופשית

מצער לראות את המסך הפותח (ההודעה על נטישתו של ישראבלוג).

וכל הכבוד לטליק שהרים את הכפפה, או במקרה הזה, את החבילה במשקל כבד.

מקווה שזה יעבוד.

אני כאן, כי התגעגעתי.

וגם כי בעלי החזיר ציוד, התאלמנתי ונשארתי לחלוטין לבד.

ערירית קוראים לזה.

לא היו לנו ילדים. אין לי אחים, אחיות ושאר מרעין בישין, שזה אולי טוב, אבל מי שאין לו כאלה, חושב שאולי הוא או במקרה הזה, היא, הפסידה משהו.

ואני לבד-לבד-לבד.

רק אני והכלב.

אה, ואמא שלי.

אלצהיימרית מדופלמת עם טווח זיכרון של דג זהב.

30 שניות גג, ביום טוב.

יש לי גם מיליון בני דודים, ואין לי קשר עם אף אחד מהם.  

היה לי מזל, מצאתי עבודה. אנשים נחמדים יש שם.

אבל רובם צעירים.

ואני חייבת להציג חזות של אושר-אושר-אושר ולא, יקטלגו אותי כזו-שאין-לעבור-ליד-השולחן-שלה-אלא-במקרה-ופורצת-שריפה-או-שמגיעה-זונת-מיצוות מבית חב"ד-עם התפילין שלו....

ותאמינו לי, אף אחד לא רוצה להיות עדיף רק על חב"דניק מכור לאיסוף מיצוות אלומות.

ולמבוגרים יש חבילות משל עצמם.

אני מודה שרובן גרועות משלי, ולא הייתי מתחלפת עם איש.

ועדיין, הבדידות היא נוראית.

אולי לא הבדידות כמו החרדה.

וחוסר היכולת לדבר בכנות עם מישהו.