ושוב איתכם.
בעלי נפטר לפני למעלה משנה.
וטרם זרקתי את כל מה שאני לא צריכה.
אין לי מושג למה אני ממתינה.
הבית מלא חפצים שהגדרה המדויקת שלהם תהיה זבל.
הוא לא אהב להשליך דברים, אגר.
ואני אפילו לא יודעת מה הדברים הללו, למה הם משמשים ומה יש בכלל –
מכאן ניתן להסיק בבטחון מלא, שגם אם יש בבית משהו שאי פעם, בנסיבות כל שהן, אצטרך,
אני לא יודעת איפה הוא או איך זה נראה ולכן המעשה הלוגי הוא פשוט להשליך.
להזמין מכולה ליומיים ולרוקן הכל.
ואז להזמין שרות ניקיון.
אבל אני לא מצליחה לעשות את זה.
יש לי חסם נפשי כלשהו. כאילו שאין לי זכות.
ביקשתי מהאחים ומבני הדודים שלו לבוא לקחת מה שהם רוצים ואף אחד לא
בא.
בסוף ימאס לי ובאמת אשליך הכל, בלי למיין.
כי המיון מרגיש לי קצת כמו חטטנות.
וקצת כמו משהו שהוא לא היה מסכים שאעשה.
כשהיינו זוג צעיר ואני טרם אולפתי במלואי, ניסיתי להשליך חולצה שהייתה
קטנה עליו בברור. כאילו, היא הייתה מימי התיכון העליזים שלו. עם טאצ' עיצובי מובהק
של שנות ה-60.
שנים הוא לא סלח לי! שנים!
ועכשיו זה.
אף אחד לא מבין מה הבעיה שלי, אצל כולם זה נראה פשוט, יאללה לזרוק.
אני לא בטוחה שאם חלילה מישהו מאשי ה"יאללה לזרוק" יגיעו
למצבי יהיה להם כל כך קל לזרוק את החפצים שלהם, אבל ידוע שקל לדבר ועכוד יותר קל
ליעץ לאחרים.
גם אם מדובר בעצות נבונות להפליא, עדיין, רוב האנשים לא רציונליים.
אם האנושות הייתה רציונלית, מי היה קונה קרקע חקלאית בטבריה במחיר
מופקע? מי היה קונה "זכות" לדירה בנס ציונה?
מי היה מפרנס את הבאבות ושאר עושי הפלאים?
מי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
