הקלדה חופשית

סבתא שלי

שנולדה בשנת 1886, במזרח אירופה, ראתה פוגרום או שניים בחיים שלה, גם לפני השואה.

אחד המינהגים היותר חביבים של בני משפחתה, היה להתכנס בכל יום ראשון מהצהריים עד חצות הליל, +/- כזה. במרתף הבית.

ולרעוד מפחד.

כי בימי ראשון, אחרי הדרשות בכנסיות ואחרי שהנוצרים האדוקים היטיבו ליבם ביי"ש, בדיוק כמו בסיפורים של שלום עליכם, הם נהגו לצאת ולהכות יהודים כעונש על שרצחו את ישו.

אולי לאנוס יהודיה או שתיים, לרקוד מסביב למדורה שבמרכזה בית יהודי או עסק יהודי או גם וגם כזה, אתם יודעים, רחוב קומפלט.

נו, התרגולת הרגילה.

והיא תמיד אמרה שגם אם יש אהבה ענקית, אמיתית, בין נוצרי ויהודיה, או ההיפך, תמיד, בסופו של דבר, כשיריבו, ישלף ה "יהודי/ה מלוכלכ/ת" בתור נשק יום הדין.

וממש לא משנה כמה אתאיסטים ו/או סוציאליסטים עם נטיות קומוניסטיות בני הזוג.

ואני הייתי בטוחה לגמרי שהיא טועה. כאילו, חייבת להיות אהבה אמיתית בעולם, לא?

אבל, בפעמיים, שהיה לי קשר עם נוצרי גמור (אירופאי, לא ישראלי, ואיך זה קרה זה סיפור לפעם אחרת), לא הסכמתי לקחת את זה לשום מקום. ולא משנה כמה כל אחד מהם ניסה לשכנע אותי בכנות ריגשותיו.

בין השאר לכבודה של סבתא שלי. שאמנם כבר מתה, אבל בכל זאת.

היו זמנים בהם תהיתי אם עשיתי נכון, אם החיים שלי לא היו יותר טובים עם הייתי בוחרת אחרת, למען הדיוק רוב ההרהורים הללו התהרהרו להם אחרי שהתאלמנתי, כך שאולי זה לא רציני.

ולמה זכר סבתי עליה השלום, קפץ עלי?

כי בעבודה, יש מישהו צעיר (נו, יחסית אלי, שזה לא ממש קשה) שפגש ישראלית בחו"ל, התחתן איתה, התגייר ומין הסתם עלה לארץ (אחרת לא היינו עובדים באותו מקום).

כאן עשו יחד את שלושת הילדים התקניים ועוד ידם (או איבר הולם אחר) נטויה, והם חיים במה שנראה רוב אושר (טוב, העושר לא חזק כאן בארץ. בערך את כל כספנו אנו נאלצים לבזבז על עגבניות ושכר דירה).

הוא נחמד, היא נראית נחמדה, בימים כתיקונם אני די מחבבת אותו. למעשה, הוא אחד האנשים החביבים עלי יותר בעבודה.

והנה, באחד הימים האחרונים (זה תסס בי כמה זמן, פשוט לא הצלחתי למצוא זמן לכתיבה), הוא זורק לי "שזה נכון מה שאומרים, שכל היהודים קמצנים" ואז כנראה נזכר בפוליטיקלי קורקט שלו ומנסה לצאת מזה ע"י הסבר ש"כל היהודים אוהבים כסף ואוהבים לצבור כסף". פה העיניים שלי התחילו לבלוט מערובותיהן, אז הוא ניסה עוד יותר להתאפס כשהמשיך: "אבל הם לא אשמים כי באירופה, הם לא יכלו לעבוד בשום דבר אחר ובלית ברירה למדו איך לנהל כסף והנה, עובדה, כל העולם במשבר כלכלי חוץ מישראל..."

בשלב הזה עיני כבר התנתקו להן מהגולגולת שלי וקיפצו להן בעליזות על השולחן, מאוזני נפלט עשן. שחור! הייתה גם שריקה, אבל אולי היא הייתה פנימית בלבד, כי אף אחד לא קרא לצוות כיבוי.

ואני. אני! לא הצלחתי למצוא מילים. כל המזדיינות ברחו ממני!

הבחור, משכיל (עד מאוד!), צעיר, גדל באירופה בסוף המאה ה-20! נטול דת שהתגייר. ללא שום חינוך "רישמי" לאנטישמיות. עם אישה וילדים יהודיים על פי ההלכה. ממחזר טענות אנטישמיות.

והוא מאמין בזבל הזה. ככה גידלו אותו. בזה הוא מאמין.

איך? ואיזה מין חיים יהיו למשפחה שלו? כאילו, מה הוא מצפה מהילדים שלו? לגדול ולהיות ברני מיידוף? (או אולי ברניס מיידוף).

מלמלתי משהו על "מקרה" ו"אנחנו מצפים למשבר שיגיע בכל רגע". התעשתתי  מספיק כדי להוסיף "שירותים" (תודו שזו מילה מנצחת במצבים כאלה), זינקתי דרך צבא מזכירות ומצאתי מקלט בתא שירותים סרחני במידה לא חוקית בעליל.

שם ניסיתי לקרוא לעשתונותי לחזור למיקומם הקבוע. הם מצידם, די התעלמו ממני ובחרו לרקוד הורה סוערת תוך שירת "אנטי-שמי" מסתלסלת בסגנון חסידי.

והנה הבעיה האמיתית שלי – אין אף אחד שאני יכולה לדבר איתו על זה.

בטח לא מישהו/י שאני עובדת איתו/ה.

ואין לי מישהו אחר לדבר איתו.

אני חושבת שאני עדיין מחבבת את האדם הזה. הוא אדם טוב בסה"כ.

אבל עכשיו אני מתחילה לתהות האם הסבים שלו היו בתנועה נאצית. ומה הם עשו בשואה.

מוגזם להחריד, אני יודעת. וגם, ובעיקר חסר פואנטה.

ו... טוב,

בסופו של דבר מסתבר שסבתא שלי כן צדקה (היא בדרך כלל צדקה, הייתה לה נטייה מעצבנת כזו לצאת צודקת, ואני ירשתי את זה).

סביבת הגידול כן קובעת.

• בכוונה מוחלטת לא הזכרתי שבזמן השואה, גויים טהורי דם הסגירו את זוגתם או בני זוגם לנאצים ביחד עם ילדיהם היהודים למחצה. כי ההקשר הזה באמת נראה לי מוגזם בנסיבות הללו.