הקלדה חופשית

היום, יום באסה.

זה אחד הימים הללו, שבהם אני בוכה מאז שחזרתי הביתה.

ואז נזכרתי שיש לי בלוג. ומהו בלוג, אם לא המקום המושלם ליבב בו כדבעי? מקסימום אנשים יכנסו, יראו פוסט באסה, יצאו בשקט ואף אחד לא ידע שהם היו פה.

לא כמו אנשים תלת מימדיים עם נוכחות רווית ריח שווארמה עם בצל מטוגן, שאם אתחיל לבכות לידם יאלצו להמציא איזה תירוץ כדי לברוח ממני, נניח כמו, לחתול יש תור רופא שיניים, או לקיפוד המחמד של השכנה יש תור להחלקת שיער והם בדיוק הבטיחו להסיע אותו.

לכתוב אני אוהבת, תמיד אהבתי. גם בעבודה אני כותבת, אבל אלה דברים של אנשים מבוגרים ורציניים, ואני אף פעם לא רציתי להיות אדם מבוגר שקם בבוקר, לוקח תיק והולך לעבודה.

העבודה שלי קשורה בעקיפין לכספים ואיכות חיים ואני איכשהו צריכה למנוע מהעשירים לקחת מהעניים, כי בזה אני מאמינה, אבל רוב המערכת לא שותפה לאמונות הסמולניות שלי. וכן, אני סמולנית מסריחה הגאה במסריחותה, תמיד הייתי. לכן אני צריכה להלחם בכל החזיתות.

ולפעמים, כמו היום, נמאס לי.

אני רוצה את העבודה הזו.

רוב הזמן אני אוהבת את המקום ואת רוב האנשים.

אפילו התשלום עוזר לי קצת, לא הרבה, כי אני מקבלת רק שכר מינימום שעתי.

ואם אני אשב בבית, רוב הסיכויים שאוותר לגמרי ואמצא את עצמי בוחרת דרך יציאה שעוברת מול משאית בתקווה שהיא נהוגה בידי בדואי ורצוי שונא ישראל.

אז אני מכריחה את עצמי להמשיך לעבוד.

היום, נדמה לי שהכל הולך לעזאזל.

הבוס חדש. ולא בדיוק יודע מה הוא עושה.

הוא צעיר יחסית. ונחמד יחסית, אלא שאין לו ניסיון בכלל ובמערכות כאלה בפרט והוא קידם כל מיני אנשים שהכישורים הכי בולטים שלהם היא לשון חמימה ולחה שיודעת ללקק במקום רגיש ואני כבר רואה את החורבן מתקרב.

אליו, אליהם (מהם אכפת לי פחות מאשר מקיפודי מחמד לדורותיהם), למערכת, למוסד עבורו אנחנו עובדים ולקודקודים והקודקודות הבכירים. אמנם לא אלי ולא לחברים שלי, אבל עדיין, לא רוצה לראות את הספינה הזו טובעת בבוצה רעילה.

ניסיתי לדבר איתו, בעדינות, בבוטות, המבוגרים האחרים ניסו, הוא מסרב להקשיב.

אני מעדיפה לכתוב כאן, בתיקווה להוציא את זה מהמערכת שלי, שאצליח לשתוק במשרד.

חברה אחת שלי אמרה, שהבוסים זמניים ואנחנו נצחיים. יש בזה משהו.

אולי אני צריכה להרפות.

לצוף.

זה מה שעשיתי עם הבוס הקודם. צפתי.

אבל הייתה לי תיקווה שהבוס החדש יביא שינוי.

הוא הביא, אבל לא את זה שקיוויתי לו.

נו מילא.

אם הוא לא יחשב כיוון מחדש בזריזות, תוך כמה חודשים יהיה לי בוס חדש לבכות בגללו.

חבל שכך.

ובבניין ציון ננוחם, או לפחות בטישו רווי אלוורה.