כשבוחרים מקצוע, אף אחד לא חושב על ישיבות צוות.
באמת אף אחד.
ואף אחד מהמכונים הללו שגובים הון קטן ומתימרים לנבא את ההתאמה של
הקורבנות למקצועות האפשריים, לא בודק עמידות בישיבות צוות.
אז, ראשית, אני חושבת שזה פאק בסדר גודל של ההוא שחיפש את הודו ומצא
את אמריקה, כאילו אם כבר מדברים על ניווט ממש-ממש מחפיר.
שנית, הישיבות הללו הן בטח המצאה סינית עתיקה של המענה הקיסרי הראשי.
כבר עדיף להיות מושלך לתוך בור מלא עקרבים, ככה מתפגרים יחסית מהר ולא
טיפין טיפין.
מישהו חישב פעם כמה זמן איבדה האנושות בישיבות צוות?
אילו הישגים יכלו להיות לאדם לולא היה מבזבז את שעותיו בישיבות?
יכולנו כבר להקים מושבות על המאדים ולגדל תפוחי אדמה על הירח! בדוק!
קודם כל, תמיד יש את האבו נפחא שחייב להרצות לכו-לם על הישגיו האדירים
שהובילו לחיסכון של חצי גליל נייר טואלט שלם! בחודש (הוא גילה שאם אין נייר טואלט
בשירותים, עובד פראייר מביא מהבית והשאר לוקחים ממנו).
ויש את ההוא שחושב שהוא ממש מרתק כשהוא מספר לכולם על עלילות סטלין
ולנין על איזה נהר ארור.
וכמה קשה היה לגדול בכפר בגרוזיה תחתית. לא שיש לי משהו נגד גרוזינים.
אין לי.
דווקא ניסיתי הכל ושום דבר לא פועל, כולל תליית מחרוזת שום על הצוואר,
נייר אלומיניום ופיזור פלפל שחור טחון בפינות.
ויש את ה-2, תמיד 2, שמתחרים זה בזו וזו בזה בסיפורי טיולי חו"ל
שלהם, ואיכשהו זה תמיד מגיע למה הם אכלו ואיפה.
עכשיו, לי, כמו למרבית האנושות, ברור שחייבים לאכול. אבל מה כ"כ מהנה
בלדבר על זה? כאילו, אכלת? חירבנת? הכל טוב ויפה, למה לשעמם חדר מפוצץ אנשים הקופאים
מכפור מזגני, או מתנשפים מחנק נטול מזגן, בנושא?
מה הקטע בדיוק?
מילא, אם לא חירבנת. הנה, עצירות קשה זה בהחלט נושא שיכול לשעשע חדר
מלא אנשים שרק רוצים להגיע הביתה ולבצע את זממם בכביסה, בכלים ובסירי המטבח.
כלומר, עצירות של מישהו אחר היא נושא משעשע, עצירות שלי עצמי – לא ממש.
למעשה מידת השעשוע הנובעת מסיפור עצירות טוב עומדת ביחס ישר לחלוטין למידת התיעוב
שלי לאדם הפקוק.
לא הומאני במיוחד מצידי, אני יודעת, אבל כל שאוכל לומר להגנתי זה שללא
שום ספק, ישיבות מוציאות את הרע ביותר מהאדם.
ויש את ההוא שיכולה להיות גם נקבה, שעף על עצמו, לא נותן לאף אחד אחר
לדבר ומברבר דברים שעצם השייכות שלהם לנושא, או בכלל לקיום האנושי, מוטלת בספק
גמור.
אותו הכי קשה לעצור, ברגע שהוא (או היא) היתחיל, כדאי לוותר על הקרב
ולהתכנס למוד יוגה כלשהו בו הנפש מתנתקת מהגוף והולכת לכייף במקום פסטורלי, עם ים,
דקלים וכוסות מלאות משהו 100%אלכוהולי.
ויש את הרגעים הללו שבהם כמה חברים שעוד לא דוכאו לחלוטין, או שמא
דוכאו כ"כ עד שבינתם ברחה מהם לאותו חוף פסטורלי מוצף אלכוהול, מנסים להמציא
מחדש את הגמל!
כן-כן, דנים חצי שעה באיזה פטנט עלוב נפש שנועד למרר את חיי הציבור
הרחב וכל בעל מקצוע רלוונטי יכול לסלק את המכשול בהינף מסמך תמורת שקיק מצלצלין.
אז נכון, גם לעו"דים יש ילדים שצריך להאכיל ובטח גם לרו"חים
ושאר בעלי דיפלומות, אבל לא חבל? למה להקשות על החיים ע"י טופסולגיה שלא
מועילה לכלום? לא עדיף לקבוע בחוק שכל אדם יעלה אחוז מסוים מהכנסתו כמס לרואי
חשבון ועורכי דין וזהו? אפשר להקים קרן כזו ובא לציון גואל (אם כי נדמה לי שציון עשוי
להעדיף דווקא גואלת, אבל זה בקטנה).
או שמתחיל דיון סוער בסוגיה דחופה וגם חשובה של איך להתגונן מפני
צפלינים מרחפים שיביאו לעיר מאסות של זומבים זוללי מוחות. פעם אחת הצעקות היו
כ"כ נוראיות עד שהתעוררתי ונאלצתי להסביר לנוכחים שאין כיום צפלינים, הזומבים
יצטרכו להגיע דרך הכביש ושם הם יתקעו בפקק בגלל בניית המחלף החדש (תמיד יש מחלף
חדש בבניה) ו/או ידרסו ע"י נהג משאית באטרף (בגלל הפקק) ולכן אנחנו די מוגנים מפני
פלישת זומבים, אם כי בנוגע לזלילת המוחות, אני לא בטוחה, לעיתים אני מוכנה להישבע שחלק
מהאנשים חוו כבר מפגש עם זומבים זוללי מוחות שבסופו הזומבי יצא שבע.
הכי מצחיק אותי, זה שאנשים שוכחים שהישיבות מוקלטות ואמורות
להיות זמינות לציבור הרחב תוך 3 ימים מקיום הישיבה.
כך שכל הפנינים למינן עולות לאינטרנט ושם הן ישארו לנצח נצחים, או לפחות
כל עוד התרבות האנושית מתקיימת בצורתה הדיגיטלית נוכחית.
מעניין מה יקרה לזוגיות של ההוא שמורח את הישיבה תוך שהוא מצהיר,
שאסור לו לחזור הביתה לפני 9 בערב – כי זו שעת ההשכבה של הילדים, אם אישתו תחליט
להתבשם בקולו של בעלה האהוב מהקלטה ישיבתית שכזו?
מילא, אם היה מספר את הבדיחה הזו רק 10 פעמים, די-די-דיינו, אבל כבר
כולם מכירים אותה ואני לא חושבת שיש מי שחושבת שזו בדיחה מצחיקה. בעיקר מי שממהרת
להשכיב את הילדים הפרטיים שלה.
ולא ממש הבנתי, בשביל מה הוא צריך לענות את כולם? הוא לא יכול להניח
לישיבה להסתיים ולשבת שעתיים בבית קפה? או בבית זונות? אכפת לי איפה יישב? יישב
איפה שבא לו, הכל טוב, כל עוד הוא לא מכריח אותי לשבת לידו.
המממ... אם אני חושבת על זה, איזה אחת עצבנית עוד עלולה להרים טלפון
חסוי לאישתו של השרץ ולהשמיע לה את הקטעים הרלוונטיים בהקלטות. ולא, זו לא תהיה
אני, כי אצלנו זה ממש לא ככה.
אצלנו הישיבות ממוקדות, בהירות, כולם מדברים לעניין, אין טרחנים ואף
אחד לא מנסה להתחרות בעלילות טיל אולנשפיגל, הרשלה מאוסטרופולי וג'וחא גם יחד, ביום פרוע במיוחד.
אף אחד לא משחק בסמארטפון שלו, בטח ובטח שלא במשחקים מטופשים סטייל
קנדי קראש ויורשיה, אף אחד לא מסתמס עם הקורבנות האחרים, אף אחד לא מעלה תמונות לפייסבוק מעבר רחוק ב-10 ק"ג ואף אחד לא נרדם.
כולנו ממוקדי מטרה, ממש תענוג להיות בישיבות שלנו. המזגן בדיוק בטמפ'
הנכונה, המים נובעים ממעינות צוננים באמצע השולחן, היו"ר שלנו מתחרה בכבוד עם
שלמה המלך, איינשטיין (הפיסיקאי והזמר כאחד) ומשה רבינו ומנהל את הישיבות ביד רמה
אך הוגנת, ברוב חמלה, חן וחסד.
הכל בונבון!
(למקרה הבלתי סביר שמישהו יקשר ביני המציאותית ובין הבלוג)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
