הקלדה חופשית

מאז שבעלי ז"ל נפטר, אני רדופת פחדים.

פחד ליפול ולשבור רגל או יד. אם זה קורה, הלך עלי. אין אף אחד שאוכל לבקש ממנו עזרה מינימלית.

אם אצטרך להתאשפז, או לעבור איזשהו ניתוח, הלך עלי. אנשים ללא משפחה שעלולה לתבוע מקבלים יחס נוראי בבתי החולים בישראל.

חברה שלי, שיש לה משפחה, אבל קטנה, אושפזה במחלקה אורתופדית ובגלל שאף אחד לא ביקר אותה בבית חולים בבקרים הכניסו אותה לחדר מעורב, גברים ונשים, בלי חלון, בלי איוורור, בלי התיחסות מינימלית.

אני חושדת שבתור ערירית עדיף להתפגר ולא להכנס לבית חולים.

אם תהיה לי בעיה, אין מי שיוציא עבורי כסף, אין מי שיעשה קניות, אין מי שילך לרווחה לבקש עזרה. אין מי שיטפל בכלבה.

וזה עוד נושא לסיוטים, הכלבה.

אם קורה לי משהו, אין מי שיטפל בה.

רוב הסיכויים שהיא תמות בצמא לפני שאחסר למישהו.

המשפחה היחידה שיש לי מאושפזת בבית אבות בעוון שיטיון מוחלט.

ואין לי אף אחד אחר.

אני בת יחידה.

אין לי ילדים.

כזוג, לא היו לנו חברים ולא היה כ"כ קשר עם קרובי המשפחה שלו, ובכל מקרה, אלה קרובי המשפחה שלו, את רובם לא ראיתי מאז שנפטר. ואני גם לא מצפה מהם לכלום. אולי רק להופיע כשהם זקוקים למשהו. הם מעולם לא הופיעו כשאנחנו הזדקקנו לעזרה.

וגם אם היו חברים, זה לא משנה, רובם נוטים להעלם כשצריך אותם. אולי בגלל זה לא היו לנו חברים.

אם היה לי פתרון לכלבה, הייתי כבר סוגרת את הבסטה.

יש לי את הבית, הוא אמנם לא שווה הרבה במיוחד, אבל אני מוכנה להשאיר אותו למי שיקח את הכלבה אבל אין מי.

ואין אף אחד שאני סומכת עליו שיטפל באמת בכלבה. ואני לא יכולה לחשוב על מצב שבו היא נזרקת לרחוב או מסיימת את חייה בכלוב באחת הכלביות, זה כמו לחיות בכלא בלי לפשוע.

יש ניתוח, לא רציני, שאצטרך לעבור מתישהו.

בגלל הכלבה אני לא מעזה לקבוע תור.

אי אפשר לעזוב אותה לבד בבית, אני לא רוצה לקחת אותה לפנסיון, כי כלבים שלא רגילים עלולים לצאת משם עם שריטה רצינית, אין מי שיטפל בה בבית. וכמו שאמרתי, ברגע שאני חושבת על היחס לו אני צפויה בבית החולים, אני כבר מעדיפה להתפגר מעכשיו, בלי לסבול בדרך.

היא בת 8, צפויות לה עוד 5-7 שנים, ולי נמאס לחיות.

אחרי שבעלי נפטר, כתבתי צוואה לטובת בת של חברה, וחשבתי שבמקרה הצורך אוכל לסמוך עליה ועל אמא שלה.

ואז אמא שלה חלתה, והיא ניתקה קשר לתקופה. אני לא כועסת עליה, ברור לי שהיא הייתה עמוסה והיו לה בעיות אחרות והיא לא חייבת לי שום דבר, אבל ניתוק הקשר הבהיר לי שאין לי מה לסמוך עליה.

אם אזדקק, היא לא תהיה שם בשבילי.

וזה מילא, אבל פתאום בעלה הטרי למדי, קלט שאולי הירושה בסכנה ופתאום היא חידשה את הקשר והיא מה-זה מתנחמדת. וההתנהגות הזו עושה לי בחילה.

זה בסדר גמור שהיא לא יכולה להיות שם בשבילי, אבל להתנחמד? ללקק? ואני קיוויתי שהיא תדאג לכלבה במקרה הצורך, אבל לבעלה לא הייתי נותנת לגדל אבן מחמד. הוא מתעלל בכלבה בכל פעם שהוא רואה אותה ולא מבין שזו התעללות ולא מוכן להפסיק כשאני מסבירה לו שהוא מתעלל.

הייתי מעדיפה למצוא פיתרון אחר לכלבה, אבל אין כ"כ מי, יש אולי בת של חברה אחרת שהיא ובן זוגה אוהבים כלבים ויש להם 1 משלהם, אני קצת מתביישת לשאול אותם. שלא יחשבו שאני רוצה שאני מנסה להדבק אליהם.

ועכשיו אני צריכה להתחיל לטפל בהשכרת הדירה של אמא שלי, ואני לא בנויה לדברים כאלה, שוכרים ותקלות ותיקונים ולרוץ ולהתווכח ולרדוף אחרי כאלה שלא משלמים. כשבעלי היה בחיים, הייתה לי לפחות תמיכה ומישהו להתיעץ איתו, עכשיו אין. ואני מרגישה חסרת יכולת התמודדות.

לא בא לי עוד.

אין יום בו אני לא חושבת על החיים שלי. לא צפוי לי שום דבר משמח. במקרה הטוב, העתיד שלי יהיה סתמי, במקרה היותר סביר הוא יהיה רע ומלווה בסבל. אין לי שום סיבה לחיות ולא צפויה להיווצר אחת

נמאס לי. חוץ מהכלבה, אין לי בשביל מה לחיות.

אחרי שבעלי נפטר, אמרתי שאחכה שנה, אולי ארגיש יותר טוב, עברה יותר משנה ואני מרגישה גרוע יותר, רק שבינתיים הסתבר שאין פיתרון בשביל הכלבה.

רק בגללה, אנסה להמשיך לסחוב.

בתקווה שלא אשבור יד או רגל או אזדקק לניתוח אפנדיציט.