אני מקפידה לשנות את השעות והימים שבהם אני מבקרת אצל אמא שלי.
הרעיון הוא שהצוות לא ידע למתי "להכין" אותה. וטוב, אני
בהחלט משתדלת, למרות שאני המבקרת היחידה.
בכלל, אני באה לשם רק בגלל הצוות. מבקרת באופן קבוע חבורה של סודנים
ובדואים, מתובלים בכמה ישראלים בודדים, רובם ממוצא אתיופי. על התענוג של לראות את
החורבה שפעם הייתה אמא שלי, הייתי מוותרת בכייף.
בסה"כ נראה שהם נותנים טיפול טוב, אין לי תלונות ואם היו לי, מה
הייתי יכולה לעשות? לקחת אותה אלי הביתה? תוך שבועיים אני פורצת לדירה בקומה ה-15
כדי לקפוץ משם למטה. לא ברור אם אצליח להגיע את המרפסת שלהם כדי לבצע את זממי,
הרבה יותר סביר שיתפסו אותי ועוד אמצא את עצמי משלמת יותר מדי כסף לעורך דין גרוע.
בקיצור Loos-loos situation.
זה אולי לא נשמע הכי פוליטיקלי קורקט, אבל באמת, בקושי הסתדרתי איתה
כשהיא הייתה במלוא חושיה. ועכשיו, כשלא נותר ממנה כמעט כלום, ממש אין לי סבלנות
אליה.
ואני מרגישה רע אם זה.
הייתי רוצה שזה לא יהיה כך. הייתי רוצה ללכת לבקר אותה בששון ובשמחה.
אבל איך אפשר ללכת לבקר בששון ובשמחה, מחלקה שלמה של אנשים סיעודיים,
בכסאות גלגלים שגם לא זוכרים מי-הם?
יש שם אחד שכל הזמן מקלל ברוסית ומרביץ למטפלות. על המטפלים הוא לא
מעז להרים ידיים. יש כמה זקנות שבשביל להשתיק אותן, נותנים להן לשחק עם בובות ודובים
פרוותים. יש אנשים שבוהים בחלל הריק ויש שלא מפסיקים לדבר – לעצמם. יש כאלה
שמחוברים למכשירים והם לא ממש בהכרה. יש כאלה שגונחים כל הזמן. לי זה מזכיר קצת את
הגיהינום.
אמא שלי הסתכסכה עם אחת מהמשחקות עם בובה כשניסתה לקחת לה את הבובה
ועכשיו הם מנסים להרחיק אותה מהבובות. היא לא רוצה בובה לעצמה, אם היא הייתה רוצה
היו נותנים לה, כי בשבילם המשמעות היא שקט.
בכל אופן, יש משהו מעורר אימה בחבורה של קשישים ללא בינה, שמשחקים
במשחקים של פעוטון. נותנים להם גם להרכיב פאזלים של ילדים קטנים, לשחק במשחקי השחלה
וכיו"ב. משחקים המיועדים לילדים עד גיל 3.
אני לא רוצה להגיע לשם.
זה לא שאני רוצה לשבת בתוך הצרכים שלי בבית ושאיש לא יהיה מודע לקיומי,
מצבה של אמא שלי הרבה יותר טוב עכשיו, ממה שהיה כשהייתה עדיין בבית שלה.
5 חודשים היא סרבה להתקלח, וסרבה ללבוש טיטול, ולא הייתה לה שום שליטה
בצרכים שלה. היא סרבה לאכול הכל חוץ מלחם עם גבינהולא לקחה שום תרופות כרוניות.
הסתובבה ערומה ויצאה כך גם להציק לשכנים, צעקה עליהם, קיללה אותם,
בסה"כ הם הבינו שמשהו לא בסדר. התקשרו אלי ולרווחה, גם אם כעסו לא דיברו איתי
בכעס.
אי אפשר היה להשיג מטפלת שתסכים לטפל בה, רק עובדות זרות אולי היו
מסכימות ואף אחד לא ידע כמה זמן תיקח ההמתנה לכל האישורים. וגם לא בטוח שעובדת זרה
הייתה מסכימה לטפל בה, כשהיא במצב כזה.
אז היא עוד הייתה מסוגלת ללכת, מה שאומר שהיא הייתה זקוקה להשגחה
צמודה 24 שעות ביממה, שום מטפלת לא יכולה לעשות את זה, מטפלות גם צריכות לישון, ולהתקלח
ולחרבן.
בקיצור – יש לי סיוטים מלהגיע למצב כזה. ברור שאני משליכה על עצמי,
יכולת ההדחקה שלי לא רעה בכלל, אבל זה גדול ממני. באמת, מי ששפיותו יקרה לו, עדיף
שימנע מביקורים במוסדות סיעודיים במידת האפשר.
כשאני חוזרת הביתה משם, לא מסוגלת לישון. אולי הייתי דופקת את הראש אם
הייתי יכולה לשתות אלכוהול או לעשן או סתם לבלוע משהו כימי שעושה אנשים מאושרים.
בקושי יש לי אפשרויות לעשות Reset לראש שלי.
בעצם אין לי.
לפעמים אולי ספר טוב.
והכי גרוע זו הידיעה שכל אלה שמאושפזים שם, הם ברי המזל – כי דואגים
להם, מקלחים אותם ומלבישים אותם ומאכילים אותם. מישהו דאג לאשפז אותם.
לי גם זה לא יהיה, אין אף אחד שידאג לאשפז אותי, פשוט אין.
אני באמת לא יודעת מה מיאש יותר, לראות את המצב שלה, או לפחד שאגיע
למצב כזה.
וזה עוד לא הכי נורא בשבילי, הכי נורא זה שאם היא מזהה אותי, היא
שואלת על בעלי ע"ה, ואני מתחילה לחיות את השעות של מותו מחדש.
בנושא הזה, אני לא מסוגלת לחסום את הרגשות, הלוואי ויכולתי לומר לה
שהוא בסדר ולסגור עניין.
אולי עוד אצליח להגיע לזה.
פעם.
_________________________
ממש לא קשור לכלום:
אני מתלבטת אם לקנות טאבלט או לא, מצד אחד, יש ספרים שיוצאים רק
בגירסה דיגיטלית, ואני רוצה לקרוא אותם – בעיקר מד"ב. מצד שני הבנתי שהקריאה
לאורך זמן בטאבלט לא ממש נוחה.
וממש לא בא לי לזרוק סתם כסף. אם לזרוק כסף עדיף על משהו שלפחות יגרום
לי איזושהי הנאה, לא?
למישהו כאן יש ניסיון ויכול להמליץ על מכשיר ש:
א. יאפשר להוריד את כל הפורמטים של ספרים דיגיטליים בעברית.
ב. מאפשר קריאה נוחה לאורך זמן, כולל לפני השינה.
???
בבלוג זה
בכל הבלוגים
