הקלדה חופשית

או.קיי.

יש כזה ביטוי עתיק, "הביאו לי את הסעיף".

בעבודה.

לא שאי פעם הבנתי מאיפה סעיף הזה נולד, אבל בתכלס, זה לא משנה, היום חוויתי את החוויה המפוקפקת משהו הזאת.

ומעשה שהיה כך היה:

לחץ איום בעבודה (בגלל זה גם כמעט לא יוצא לי להכנס לישרא), אני מנסה לסחוט סחיטה של סופשנה כמה ממשרדי הממשלה, כל מי שאמור לדעת יודע. יודעים גם מה מוטל על כף המאזניים – הרבה מאוד כסף לגוף המעסיק אותי.

במקביל, כל מיני עניינים משפטיים שאני אמורה לטפל בהם – כל מיני רשעים מנסים לתחמן אותנו ואני אמורה לחסום אותם.

טוב לא ממש. למעשה אני מסכימה עם חלק מהטענות ולא מסכימה דווקא עם עמדת המשרד, אבל עדיין, אני אמורה לענות להן ויש דד-ליין קבוע בחוק – כולם יודעים את זה.

ועוד במקביל, קבלת קהל מהגיהינום:

1. מישהי ששכרה עורך דין בכסף מלא  ללוות אותה בביצוע עסקה, והוא שלח אותה במו עצמה, לשאול כל מיני שאלות שתשובה בע"פ, לא תואיל במאום, לפחות לא ללקוחות שלו. לעו"ד עצמו היא תועיל – תהיה פחות עבודה בשבילו. כמובן, שאם יתגלעו בעיות עם העסקה, הלקוח שלו אכל אותה. ולי, בהיותי נציגה של מוסד ציבורי, אסור לומר מילה על האתיקה של העו"ד, אבל אני חייבת לבזבז (ובמקרה הזה מדובר בלבזבז) זמן, על מתן הסברים שהעו"ד שלה היה אמור לתת לה ולבצע בדיקות שהתשובה עליהן ניתנת בע"פ וכאמור, אינה מחייבת ולא תועיל במקרה של סכסוך עסקי בין הצדדים.

   (עמיתה, לא זו מסעיף 3, חשה לעזרתי והסבירה לשואלת, שאנחנו, כעובדים במוסד המכובד הזה, לא יכולים למתוח ביקורת על עורכי דין או נותני שירות אחרים לציבור, כי כך קבע היועץ המשפטי שלנו. יפה היא עשתה את זה, וגם אני למדתי משהו בהילכות אמירת אמת על נותני שירות)

2. עבריין שהחליט לפנות לתחום היזמי ומבקש אישור גורף לכל תכניותיו העתידיות מבלי לפרט מה הן אותן תכניות. משהו כמו: "אנחנו מסכימים שהמוכ"ז ייבא מה שבא לו, כמה שבא לו, מתי שבא לו, עד קץ כל הזמנים (או עד שחייזרים ישתלטו על כדור הארץ) ואנחנו מבטיחים שלא להטרידו בדרישות של התאמה לחוק ולתקנים וכמובן שלא עולה על דעתנו לגבות מימנו מיסים, היטלים, אגרות ושאר המצאות הסיטרא אחרא הידועות לאנושות ולגופי ממשל ב-50 יקומים".

   טוב, לא נתתי. אני אולי זונה, אבל אפילו לזונות יש גבול. הבעיה, שהוא לא נתן לי להמשיך במעשי הנלוזים בתחום הסחטנות. ואין משהו מכפר יותר מהפרעה בקטע כזה, של סחיטה, טובה ובריאה.

3. קהל של עמיתה שדרשה שנספק לה נתונים מדויקים עד 3 ספרות אחרי הנקודה, על כמות עדרי הפילים האפריקאים המשוטטים בתחתית האוקינוס האטלנטי.

   השיחה הייתה הזויה להפליא, כי גם העמיתה שלי, וכבודה במקומו מונח, בטח אי שם בבית שלה, במגירה השלישית מצד שמאל, התעקשה שיש לנו נתונים כאלה אבל היא לא יודעת איפה ואני אמורה למצוא אותם.

   לא הועילו הסברי המפורטים על איזורי המחיה של הפילים האפריקאים ועל העובדה שפילים אפריקאים, לפחות אלה המוכרים לאנושות שעדיין לא נתקלה בזומבים זוללי מוחות, נוטים להעדיף סביבה עתירת אוויר לנשימה ולא מים לנשימה ואי לכך ובהתאם לזאת, פילים לא חיים בתחתית האוקינוסים, ועל כן התשובה לשאלה היא 0, או 0.000.

   את זה הייתי מוכנה לתת גם בכתב. צמד הפוסטמות לא השתכנע, ושהאל יסלח לי על שקראתי לציבור פוסטמה.

   הציבור הוא אף פעם לא פוסטמה.

   אף פעם!

והנה הסתיימה קבלת הקהל ויש לנו ישיבה!

לא ישיבת צוות, הפעם ישיבה עם נציגים של עמותה ציבורית שרובם הגיעו מהמרכז.

חדר הישיבות לא היה פנוי, אי לכך פלשנו לחדר-עם-שולחן-גדול, שזה משהו שקורה, בעיקר בגופים ציבוריים, דא עקא, הייתה בפינת השולחן ארוחת הצהריים של בעל השולחן, שהמתינה בסבלנות ראויה לציון לבעליה.

התיישב אחד הנציגים המכובדים של העמותה, לא שאל, משך אליו את הצלחת ופתח בלעיסה מלוות מצמוצים תוך העטרת תשבוחות על הטעם, המרקם והלעיסתיות של הארוחה.

תראו רבותי, אני הראשונה שאסכים שאני ברברית, אבל, מי נכנס לישיבה בגוף ציבורי ומחסל ארוחת הצהריים של פקיד? נו באמת, אנחנו גוף ציבורי, לא משרדי גוגל, או מייקרוסופט, או חברת הזנק.

מי עושה דבר כזה ועוד מצפה לקבל תשובה חיובית לבקשות שלו מהגוף הציבורי?

אני לא בסדר? או הוא?

ודווקא עמותה חיובית ביסודה. לפחות המטרה חיובית, הנציגים, אפעס לא משהו.

וחוץ מזה, קולות הלעיסה עיצבנו ברמה. מה-זה עיצבנו, כבר ראיתי כוכבים מרוב עצבים.

או. קיי. כאן הסעיף שלי התחיל להרים ראש, אבל התאפקתי. עלה לי בבריאות, אבל התאפקתי.

מפה לשם, הנציגים המכובדים טוחנים מים, במקום למקד אותם, הבכיר שלי קם לפתע ויוצא מהחדר, משאיר אותי איתם, ואני כזכור כבר במצב מבואס ++

אנחנו ממתינים וממתינים, הנציגים ממשיכים לטחון את המים הטחונים טחינת יתר, הלועס ממשיך למצמץ בשפתיו כי נתקע לו משהו בין השיניים, אוויר אין בחדר, כי המזגן כבוי, והבכיר לא חוזר.

בשלב מסוים, התחלתי להרגיש איך מצטברים אצלי עצבים מרוקאים, ואני בכלל לא מרוקאית, אפילו לא קרוב למרוקאית. כל העצבים הכל קומפלט – כולל השריקה והעשן המסתלסל מהאוזניים האומללות שלי.

במקום להתפרץ על האומללים, שאמנם אף אחד לא לימד אותם נימוסים בסיסיים, אבל בכל זאת היו חפים, הרי לא הם ניהלו איתי ויכוח על פילים אפריקאים בתחתית האוקינוס. ומתוך דאגה נטו, יצאתי לחפש את הבכיר האבוד. אף פעם אי אפשר לדעת, אולי הוא נתקל באוכלי אדם? זה גוף ציבורי, הכל יכול להיות.

מצאתי אותו מנהל שיחת רעים עם העמיתה הפוסטמתית מסעיף 3 לעיל.

אולי היא בררה אצלו על שטח הג'ונגלים באנטרקטיקה.

זה כבר גמר עלי.

איזו מין התיחסות זו לאנשים? לא אלי, אני לא חשובה, אבל האנשים הללו? אתה לא רוצה לדבר איתם? סגור עיניין, תן להם או אל תיתן להם את מה שהם מבקשים, תגיד שאנחנו צריכים לחשוב, משהו, בשביל מה לעכב אותם?

צעקתי עליו, טוב, לא ממש, בואו נאמר שדיברתי אליו בחומרה, ואני ממש לא גאה בזה, אבל זה כבר היה באמת מוגזם.

וראו הפתעה, הוא חזר לחדר וסגר עיניין בתוך 6 דקות, בשביל זה היה צריך לעכב אנשים 20 דקות? כי הפוסטמה סימסה לו וביקשה עזרה במילוי טופס שאפשר בהחלט למלא גם בעוד שבועיים או אף פעם?

כאמור, אני ברברית. אבל איך שאני מבינה את זה, כשמזלזלים באנשים, קודם כל מזלזלים בעצמך.

למה? למה לעשות את זה?

נו, מילא שיהיה.

פרקתי.

ד"א, מישהו יודע כמה ליוויתנים חיים בטבע, בחולות מדבר סהרה? פשוט יכול להיות שישאלו אותי. אני רוצה להיות מוכנה.