אין לי אף אחד.
פשוט אין.
מידי פעם אני קולטת את זה ונשברת. רציתי לכתוב כמעט נשברת, אבל זה לא מדויק,
אני נשברת.
הרגשתי רע במשך כמה ימים, היה לחץ בעבודה והתעייפתי ולא יכולתי לנוח עד
שהנושא נפתר, כי אני יחידה במיני שם, מה שאני עושה אין אף אחד אחר שיעשה, ולא, אני
לא מחלקת התה. הפסיקו לחלק תה לפני מיליון שנים. במקום מחלקת התה עם מגע אנושי יש
לנו בר מים כזה, שאף אחד לא מוכן להמר על
התאריך האחרון בו החליפו לו מסנן.
הנחמה היחידה שלי שבטח כבר פיתחתי עמידות לכל מיני דברים שהיו הורגים בעינויים
כל הייטקיסט מצוי. כזה שמתפנק ב-17 סוגי מים מינרלים ושף שמכין לו אוכל של מסעדות
יוקרה פלצניות.
לפני כמה ימים זחלתי הביתה עייפה מתה, לא היה לי כוח אפילו לאכול, כל
שכן להכין משהו ששווה אכילה. בסוף פתחתי שקית צ'יפס, זה לא טוב לי, אבל לא היה לי
כוח לשום דבר אחר, זה מלוח, פריך שמן וטעים ואני מסוגלת לעכל את זה, אז שיהיה. ואז
תוך כדי לעיסה, ממש התחשק לי לדבר עם מישהו אנושי, הרמתי את הסלולר, והנחתי אותו
בחזרה.
אין, אין אף אחד, פשוט אין.
אין אף אחד שרוצה לדבר איתי, בטח לא מישהו שאשכרה ישמח לשמוע ממני.
אני אפילו לא חייבת כסף כך שאין אפילו מישהו שישמח לקבל את כספו.
אני לא באה בתלונות לאיש. כולם עסוקים, אני מבינה, אני לא מענינת אף
אחד, זה בסדר, אין סיבה שיתענינו בי. ואם לדייק, אין גם אף אחד שמעניין אותי. אז המצב
בסה"כ מאוזן.
חלק , אם לא כל המצב, באשמתי הישירה והבלעדית. אני לא רוצה להיות מעשה
חסד של מישהו, לא רוצה טובות, לא רוצה התענינות מזויפת, לא רוצה להתארח לארוחות חג
ושבת אצל אנשים שיעשו וי על "מצווה". כן, הזמינו אותי, אמרתי יפה תודה
ולא הלכתי. במילא התפריט שלי הוא כ"כ מוגבל שאין מצב שאמצא מה לאכול בארוחה
שאנשים מכנים נורמלית.
והם לא רצו בחברתי שלי, סתם רצו לעשות טובה, לצאת בסדר, נדיבים. אין
לי בעיה עם זה, רק מה, זה גדול עלי בכמה וכמה מספרים. מה יש לי לעשות שם? אם אני
לא אוכלת, זה מעליב, אם אוכל, במקרה הטוב ארגיש חרא משך כמה ימים, במקרה הרע אמצא
את עצמי באשפוז, במקרה הרצוי, אתפגר, אבל זה יהיה טוב רק בשבילי, לא בשביל מי
שהכין את האוכל. אין לי מה לדבר איתם, לא אוהבת רעש, לא מתפעלת במיוחד מילדים.
צפיפות מפחידה אותי, מה יש לי לעשות שם? לשבת חמוצה במשך שעתיים? עדיף כבר לרבוץ בבית
עם ספר.
בקיצור, אין סיבה להפיל את עצמי על זרים, גם אם הם שוחרי טוב.
אני מתארת לעצמי שהייתי יכולה ללכת פה לשכנות, לפחות ביום-יום, יש עוד
כמה אלמנות בסביבה וגרושה או שתיים, אבל אין לי שום דבר איתן, כלום. אני אפילו לא
מבשלת, לא רואה טלויזיה, בטח לא ריאליטי וסדרות ללא סיום באופק. וכישורי השיחה שלי
הם די עלובים, אלא אם כן מדובר בנושא שממש מעניין אתי ואין שום חפיפה בין מה
שמעניין אותי לבין מה שמעניין אותן.
בכל מקרה, בחברויות צריך להשקיע, אני לא מסוגלת, לא עכשיו. ואני בספק
אם אי פעם אהיה מסוגלת. משהו אצלי לא הכי בסדר, בהווה בטח היו מוצאים לי כבר איזו
אבחנה על הספקטרום. גם בתור רווקה, לא היו לי ממש חברות, אם כי אני מנחשת שהבעיה
אצלי היא סביבתית-התנהגותית ולא משהו מולד, אבל זה כבר סיפור ארוך, אולי לפוסט הבא,
או לכשיתחשק לי לנבור בזה.
בכל אופן, הייתי אצל הפדיקוריסטית שלי והיא סיפרה איך כשהיא הייתה
עולה חדשה טרייה מהניילונים עם בעל ותינוק ונגמר להם האוכל בבית נכנס שכן וראה
שאין להם מה לאכול ומיד הלך והביא להם אוכל מבושל ומוצרי מזון לכמה ימים.
ואז זה היכה בי (שוב), קל כאן לקבל עזרה באוכל, אבל לרעב של הנפש אין
פיתרון.
איכשהו, למרבית הפאדיחה, התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק.
אני סוחבת יום ועוד יום ונמאס לי, פשוט נמאס, אין לי בשביל מה.
מה יצא לי מעוד חודש? מעוד שנה? מעוד חמש שנים?
חוץ מהכלבה, כמובן.
יש לה עוד 5-8 שנים, על פי הממוצע.
8 שנים של שיחות נפש עם הכלבה? לא נראה לי משהו ששוה ממש להתאמץ
בשבילו. אני כבר מדברת לעצמי בבית. נכון שזו שיחה אינטליגנטית ונעימה, אך אני לא
מסוגלת לחשוב על עוד 8 שנים כאלה. שנה וחצי הספיקו לי.
זה לא שיש איזשהו סיכוי שהמצב ישתנה, אין סיכוי כזה. בגללי, אני לא
בוטחת באף אחד ולא רוצה ענינים עם אף אחד. כן, אני מבינה את הסתירה ועדיין, זה
המצב.
אני לא הולכת להכניס שום שועל או שועלית ידידותיים לתוך הלול שלי. אני
מספיק אומללה גם כך, לא מרגישה שום צורך דחוף בפגיעות נוספות. וביחוד לא רוצה
להגיע למצב של חוסר יכולת לנער מעלי עלוקות. עוד לא ניתקלתי במישהו ויהיה חביב ככל
שיהיה שלא רצה ממני משהו בסופו של דבר, ובד"כ זה היה משהו שלא יכולתי לתת, כי
כל עוד רצו דברים שאפשרי לתת – נתתי – בלי בעיה, מכל הלב.
ולא, אני ממש לא מתכוונת לבייביסיטר או קרצוף פנלים.
זה היתרון בלהיות מבוגרת, למדתי דבר או שניים בחיים, בדרך הקשה מאוד.
הספיק לי.
לאף אחד לא אכפת באמת, למה בכלל לנסות?
- תרגומו של יואב איתמר, מתוך הפייסבוק:
- "המפטי-דמפטי ישב על חומה, // המפטי דמפטי נפל לאדמה // כל סוסי המלך // וכל אנשיו // לא יצליחו להרכיב אותו מעכשיו."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
