כי אני חייבת להוציא ואין לי איפה.
מנהל המחלקה הצעיר יחסית הגיש את התפטרותו, הוא עוזב עוד שבועיים, אבל
זה לא משנה כי בשבועיים הללו הוא לא צפוי לתפקד.
הבכיר האישי שלי, נגוז במסגרת רה אירגון.
כרגע, מבחינת סמכות מקצועית נותרנו שתיים.
מבחינת סמכות מנהלתית – לי אין ואני גם לא רוצה. יש רק למישהי ששם
החיבה שלה אצלי הוא הנרקומנית השניה (אני חושבת שהזכרתי אותה. רק לצורך העניין,
אני היא הנרקומנית הראשונה, כך שהכינוי הזה הוא כינוי מכבד מאין כמותו. היא כמוני,
מסניפה ספרים ומאותם הז'אנרים).
יביאו בכירים דנדשים ישר מהניילונים (במקרה שלנו, רוב הסיכויים שאלה
יהיו בכירים ממוחזרים מערימת הקומפוסט של רשות אחרת).
הצרה שאני מפחדת שזה יהיה סוף התעסוקה שלי.
הבכירים הפורשים נזקקו לי בעיקר בגלל חוסר שליטה מסוים בשפה, אם יביאו
שניים שהם דוברי עברית כשפה ראשונה, יש אפשרות שיבקשו ממני ללכת.
נכון, אני זו שזוכרת. יש לי זכרון בנוגע לפעילות המחלקה מ-60 השנים
האחרונות (ה-30 הראשונות לא מניסיון אישי, אבל עדיין יש לי את הידע הזה), אני
מכירה את הנושא, אבל יש אנשים שיעדיפו שמקשישות לא יסתובבו להם בין הרגליים. ויש
אנשים שיעדיפו להמציא את הגלגל מחדש ולא ללמוד את לקחי העבר, או חלילה לשמוע מה
עבד ומה לא.
באמצעות הזכרון הצלתי את הקודקודים האולטרה בכירים (אלה מהחלל החיצון למחלקה) כמה
פעמים, תרתי משמע, ובפעמים אחרות בכירי המחלקה נדפקו עמוקות רק כי לא טרחו לקרוא
לי מהחדר (המשותף) שלי. אבל מה שהיה היה. מה שהיה לא יתן לי ולו נקודה אחת בעתיד.
אנשים חדשים יכולים לחוש מאוימים, לא ברור על מה ולמה, כי אין לי שום
שאיפות, בטח לא ניהוליות. הם ירצו לכבוש טריטוריה והכי קל להפגין שליטה באמצעות
השלכת עובדים. ומה יותר קל מאשר להשליך את הזקנה?
אין לי ותק, אני לא חסינה מפיטורים.
אני כבר לא יודעת מה עדיף, בשבועות האחרונים קרעתי את עצמי, היה עלי
עומס כמעט בלתי אפשרי, כבר התחלתי לחשוב על מחאה מאורגנת או קריסה מאורגנת ועכשיו
זה.
אני כבר מתחילה לתהות אם שווה בכלל להמתין ולראות מה קורה. אני ממש לא
במיטבי כשאני ממתינה לסכין שתיפול על צווארי. הנחמה היחידה שלי, שגם אם יפטרו
אותי, זה לא יהיה קשור בשיט לכישורים שלי או לתרומה שלי למחלקה, זה יהיה רק עניין
של מלחמת סמכויות. מבחינה כלכלית, זה לא יהיה נעים, אבל אצליח לשרוד עם קצת קמצנות
ישנה וטובה. אני מה-זה מומחית בהתקמצנויות כך שזה לא מדאיג אותי. טוב, זה כן מדאיג, כי מי אוהב לגהץ נייר טואלט אחרי שטיפה, אבל עדיין אני יודעת שאשרוד, לכל היותר יחולו קיצוצים מסוימים בכמות העוגיות שהכלבה שלי רואה את עצמה כזכאית לה.
אלא שצמד בכירים שלא מכירים כלל את המערכת המקומית, המקום והעבודה
יכולים להרוס המון.
שנים אני חלק מהמערכת הזו, 30 מבחוץ ושנה מבפנים (10 שנים במקומות אחרים, הייתי זונה נודדת). התחום שלי חשוב לי.
אני כבר לא יודעת ממה אני יותר מודאגת מההשלכות האישיות, או מההשלכות
הציבוריות.
אבל ניחא, אני מתארת לעצמי שרק הזמן יגיד.
אולי באמת היגיע זמני לחזור לעולם משחקי הרשת.
עקב הלחץ הממש לא אנושי בעבודה, לא הספקתי לענות למגיבים לפוסט הקודם,
בעזרת ברוך-האשם ושאר אלי האולימפוס ועולם הדיסק גם יחד, אני מקווה ומתכוונת לעשות
את זה בסוף השבוע, אני ממש מצטערת.
אבל באמת.
וכמובן מתנצלת בהתאם.
קראתי את כל התגובות והן סייעו במשהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
