הקלדה חופשית

2 אירועים שקרו לאחרונה גרמו לי להרהורים.

הראשון, הוא אולי הפשוט יותר.

בטיול בוקר שבת, בעודי אוחזת את רצועת הכלב ביד אחת ושקית אשפה ביד שנייה, נתקלתי בנהר גועש של מים, היות ולמיטב ידיעתי אני לא גרה על שפת הדנובה ואפילו לא הנילוס, וממש נמאס לי מתשדירי השרות של ההיא שמתייבשת בטלוויזיה, בדקתי מאיפה הנביעה.

אחרי כמה דקות של גששות כמיטב המסורת האינדיאנית, איתרתי דוד שהתיז מים בששון כאילו היה מעין ישועה באחורי בית ברחוב שלי.

אצלנו הרחוב קטן, רוב דיירים ותיקים ומכירים אחד את השני ונהוג להודיע לבעל הבית על פיצוץ בצנרת, או על פגיעה ברכב או בגדר . למעשה היו כבר מקרים שסגרתי שיבר לבית עם פיצוץ והשארתי פתק וגם לי הודיעו על פיצוץ בדוד, על ניסיון פריצה לרכב ועל אובדן מפתחות הבית ליד השער.

אי לכך, באופן אוטומטי, הלכתי להודיע וכשכבר הנחתי יד על השער נזכרתי שאני בכלל לא יודעת מי גר שם כרגע ויכול להיות שהוא שונא כלבים ואני עומדת להיכנס לחצר שלו עם כלב ובכלל מוקדם בבוקר שבת והם עלולים לחטוף קריזה, נכון שכוונותיי טהורות– אבל!

אבל אני גם עלולה לסיים את הסיפור כאייטם בחדשות, אייטם אודות אישה שנדקרה כי לא באה טוב למישהו.

אנא עראף? אולי אלה אנשים עצבניים כשמעירים אותם מוקדם בבוקר?

בקיצור, הרפיתי מהשער וחזרתי למסלול שלי.

פעם ראשונה שקרה לי דבר כזה.

פעם ראשונה שפחדתי מפני מה שאמצא מאחורי הדלת.

אולי זה הגיל שלי, אולי זו האווירה הכללית במדינה, אבל פתאום האפשרות שדפיקה על הדלת תסתיים בדקירה – נראית איכשהו הגיונית יותר מאשר שתסתיים בתודה מנומסת שלא לומר הזמנה לארוחה – כמו שהיה קורה כשרק עברנו לעיר.

והמקרה השני התרחש כשהגעתי לתחנה מרכזית בעיר עוד לפני הזריחה, בשעות אלה, אין הרבה נוסעים בפוטנציה וכבר יצא שהמתנתי לבד לאוטובוס או עם קשיש או שניים בעלי עבר בבריה"מ.

הפעם, נתקלתי בקבוצה גדולה של גברים בדואים.

כנראה שההסעה שלהם הורידה אותם שם. כי מאיזו סיבה עלומה, המדינה המכובדת שלנו לא דואגת למעבר קווי אוטובוס בישובי הבדואים. אפילו לא בכפרים ובישובים המוכרים ולכן יש מסיעים פרטיים שלוקחים אותם לישוב היהודי הקרוב.

איך בדיוק רוצים שהם יצאו לעבוד, אם אפילו תחבורה ציבורית אין להם?

מצד שני, למה אני מתפלאת בכלל, הרי גם מים וחשמל בקושי יש להם, מדרכות כבישים וכיו"ב המצאות של מאות השנים האחרונות גם אין להם ומרפאות, בתי ספר וגני ילדים, יש בצורה סמלית בלבד.

ובאמת יש להם זכות מלאה להמתין בתחנה המרכזית אצלנו, אלא, שהייתי האישה היהודייה היחידה שם, והם קבוצה גדולה של גברים.

בעבר לא פחדתי מבדואים. היום, כשהדרום הפך למערב פרוע נטול כוחות חוק וחוק, כשבדואים זורקים אבנים, חוסמים את הכבישים בדרום ורוצחים יהודים על רקע שוד אידיאולוגי, אני מפחדת.

ברור לי שרובם המוחלט של הבדואים רוצים רק להתפרנס ותו לא. שרובם אינם מעורבים במעשי אלימות כלפי יהודים ועדיין פחדתי.

פחדתי כי לא כולם צריכים להיות אלימים, מספיק שיש ביניהם 1 או 2 אלימים.

פחדתי שינסו לשדוד אותי או שיכו אותי.

פשוט פחדתי.

לא פחדתי ככה מאז הפעם ההיא בעזה בה נשארתי לבד בשוק, עם רכב צבאי תקוע כשאני עם מדים ונשק והקצין שהיה איתי הלך להזעיק עזרה (היינו בלי מכשיר קשר וזו הייתה תקופה פרה היסטורית – הרבה לפני שהסלולאריים הפציעו בחיינו, אבל גם לפני האינתיפאדה הראשונה)

לא ידעתי מה יותר טוב, להסתלק מהתחנה (מה שהיה מחייב אותי להפנות אליהם את הגב), או להישאר במקום.

אלה היו רגעים של אימה משתקת.

אחרי כמה דקות מלאות חרדה, האוטובוס שלהם הגיע וכולם עלו עליו.

אבל

צמד המקרים הללו גרמו לי להבין שאני כבר לא חשה בטוחה בפעילות היומיומית הפשוטה ביותר.

האלימות הפכה לאופציה ממשית בחיינו.

אלימות שיכולה להתפרץ ללא שום סיבה, סתם ככה, כתוצאה מדפיקה על הדלת של אדם, כדי לומר לו שיש לו פיצוץ מים.

או מהמצאות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

סתם.

אלימות על כלום.

ומשטרה שהיא בלתי נראית במרחב הציבורי ולא קיימת כלל עבור האזרח הקטן.

כילדה, אני זוכרת היטב את מלחמת ששת הימים, ובעיקר האופוריה שאחריה.

אלבומי הניצחון, הטפיחות העצמיות על הכתף, משה דיין ויצחק רבין זכו לפולחן אישיות ברמה שכל רודן צפון קוריאני היה מתקנא בה, התמונות שלהם היו תלויות בכל פינה סטייל קדושים, סטקיות ומסעדות ברחבי הארץ נפתחות תחת המותג "הניצחון" ודומני שגם רחוב או שניים זכו לשם הזה, מה אומר?

כולנו, מגדול ועד קטן, כולל יוסי שריד באמצע, היינו בטוחים שיד ה' הייתה בנעשה.

חלק מהאנשים, הדתיים שבהם, לקחו את זה פסיעה אחת רחוק יותר והתייחסו לניצחון כפעמי משיח, הם היו בטוחים שהנה, המשיח בא לגאול את עמו.

אישית, אני נוטה להאמין שהם צדקו, המשיח באמת היגיע, אלא שלרוע מזלו, בשל מודיעין שגוי, הוא התממש אי שם בגבולות יהודה המקראית, על דרך עפר בואכה ירושלים, רכוב על חמור לבן ולבוש בשלמה לבנה כמיטב אופנת התנ"ך.

האם מופרך לחשוב שבעוברו למרגלות מאחז קרני שוטים שבין כרמים פלסטינים, הוא נתקל בנערי תג מחיר שבדיוק יצאו לטיול מצווה של כריתת עצים ושריפת שערים, כשהם חמושים בלומים, גרזנים וג'ריקנים עם דלק, והם, שזיהו אותו כערבי, התנפלו עליו כשפאותיהם מתנופפות ברוח עוועים ועיניהם בוערות באש הטירוף, השליכו עליו אבנים קדושות מאדמת א"י, היכו אותו עד זוב דם והבריחו אותו חזרה כלעומת שבא?

בכל אופן, חוששני שזה כמעט נגמר.

אני לא יודעת אם ההכרזה תהיה באמת לפני סוף השנה הנוכחית, יכול להיות שייקח קצת יותר זמן, יתכנו גם בחירות נוספות באמצע, ברם, הגיע הזמן להפנים – הפור נפל: מדינת פלסטין קום תקום. אם נרצה ואם לא נרצה, הספירה לאחור כבר החלה.

אני לא יודעת כמה התנחלויות יפונו, לא יודעת אם יהיו חילופי שטחים, אבל ברור לי שלפחות חלק מההתנחלויות חייבות להיות מפונות, ולו רק כדי שהעולם, בעיקר הערבי, יחזה בתמונות של יהודים מושפלים ומגורשים מבתיהם כדי שהם יוכלו לגבש לעצמם נרטיב של "ניצחון".

והנה, נהנתניהו שפוחד ממרכז הליכוד יותר מאשר הוא פוחד משר ההיסטוריה, הכריז באופן  חד וברור במיוחד שהוא לא מתכוון לפנות שום יהודי מביתו, בעיקר אם היהודי הזה חי על גבעה מוקפת כפרים פלשתינאים ביו"ש ובשעות הפנאי שלו הוא משתעשע בריסוס כתובות תג מחיר על קירות בנינים ערבים.

כי כידוע לאנשים שאינם אני, וונדליזם זו אחת מתרי"ג מצוות, או משהו. ומצווה זו היא-היא האחת שתשכנע את המשיח לבוא שוב (הפעם בחליפת ארמאני לבנה, נוסע בסובארו לבנה. כי את הלקח שלו הוא כבר למד).

כמה ימים אחרי כן, מין הסתם בשל הלחץ המאוד לא מתון שהפעיל העולם הנאור על נער הגומי הישראלי הוא מיד עשה פליק-פלאק והכריז שאמנם לא יפנה, אך הוא לא פוסל השארות של מתנחלים תחת שלטון פלסטיני.

אז נכון שהוא העתיק את הרעיון מאיילת שקד, שאמרה את זה קודם, לפניו.

ונכון שהוא מיד הסתכסך עם האח בנט (רק לי זה נשמע כמו שם של חבר בכת משיחית?) ואפילו הצליח להכניע את האח בלפיתה אכזרית לתכשיטי הכתר – שבמקרה הזה הם דבוקים לכסא השר.

אבל, מכל הדרמה שלעיל, כל מה שאני הצלחתי לחשוב עליו זו אלג'יריה.

או נכון יותר פינוי אלג'יריה.

ככל שידוע לי, גנרל דה גול אפילו לא ניסה לפנות את הצרפתים שחיו באלג'יריה, ובכל זאת, אחרי שהוא נתן לאלג'יראים את עצמאותם, מיליון וארבע מאות צרפתים ארזו את מיטלטליהם ובלי יותר מדי וויכוחים,  מיצגים של ילדים עם טלאי צהוב או חיילי מג"ב שפוטוגניות היא לא הצד החזק שלהם, חזרו לצרפת.

ושוב, ככל שידוע לי, הם לא קיבלו שום פיצוי על דבר.

ואני, כל מה שחשבתי לי כששמעתי את נהנתניהו, היה ש... הנה הוא עלה על נוסחה מנצחת.

אם המתנחלים יכולים לבחור להישאר בפלסטין החופשית – לא יהיה פינוי ועל כן לא יהיו תמונות נוראיות של יהודים הנגררים מביתם בידי חיילי צה"ל.

לא יהיו גם מראות של בנים של ח"כים המתבצרים על ראש מגדלי מים כמו צחי הנגבי בפינוי ימית.

ו... הכי חשוב מבחינת האיש הרואה את העולם כולו דרך החור שבכיס: לא יהיו פיצויים!!!

כן-כן.

מי שירצה להתפנות, יצטרך לעשות את זה על חשבונו הוא, תוך ויתור על ביתו ונכסיו, או מכירתם לפלסטינים, אם ימצא פלסטיני שיהיה מוכן לקנות.

חישבו נא על כל מאות המיליונים שביבי יחסוך!

חישבו נא על עשרות אלפי ההומלסים החדשים שיצטרפו למעגל אי התעסוקה במדינת ישראל!

יהיו לנו עובדים זרים משלנו! הם יחזרו לתוך תחומי הקו הירוק וכל מי שהיה מועסק ע"י המדינה (חלק נכבד מתושבי ההתנחלויות) יאבד את מקום עבודתו – אתם ואני אולי רואים בתרחיש הזה הרבה משפחות אומללות, אבל ביבי רואה רק חיסכון!!!

אתם יודעים כמה נרות ריחניים אפשר יהיה לקנות בסכום שקופת המדינה תחסוך?

בעצם, אולי אפילו יהיה אפשר לרכוש מטוס אחד או שניים לשימוש ראש הממשלה וזוגתו הנאווה.

עם חדר מיטות קבוע!!! ומקלחת! ומשרתת פיליפינית (כדי שיהיה על מי להשליך נעליים, כשמתחשק)! וגם מלא-מלא סיגרים קובניים!!!

וכל המסכנים הללו, שביבי לא יכין להם אפילו חראווילות, קראוונים, או סתם אוהלי 12 , יאלצו למצוא להם מגורים בתקופה של מחסור חמור בדירות ויאלצו למצוא לעצמם מקומות עבודה בתקופה של אבטלה ויאלצו למצוא בתי ספר וגני ילדים לילדיהם – ולא יהיה בשבילם כלום. כלום!

המדינה בגילום ביבי, תעפעף מולם ותאמר – "יכולתם להישאר שם, אנחנו לא חייבים לכם כלום".

נו, תגידו אתם, הוא לא קוסם?

נ.ב. לכל מי שמתעניין בפרטים הקטנים – הכיבוש הצרפתי באלג'יריה נמשך מ-1830 ועד 1962 שזה 132 שנה. כמעט פי 3 מתקופת השליטה של מדינת ישראל בשטחי יו"ש.

וצרפת, שהייתה אחת מ-5 המעצמות העולמיות אז, אולצה לתת לאלג'יריה את עצמאותה.

נ.ב. 2 שלא תהיה טעות, אין בליבי שמץ של שמחה לאיד לאנשים הללו שביבי זומם להותירם חסרי כל. הם לא היו בונים את חייהם בשטחים בלי העידוד המסיבי של ממשלות ישראל לדורותיהן, הם אולי רצו להאמין, אבל היה גם מי שעודד אותם לטעות.

אחד מהם מכהן כרגע כנשיא המדינה.

אחר נקבר לא מזמן.

יהיה אשר יהיה – יחס אנושי מגיע להם, כי הם בשר מבשרנו.

קשה לומר שאחרי 8 שנות תרדמת המוות של אריאל שרון הפתיע מישהו, אבל היות והבון טון בימים טרופים אלו הוא הספד חשבתי לצרף גם קולי הקטן לשיירה.

בצעירותי, שרון היה גיבור – הגיבור המיתולוגי של יחידה 101, במלחמת ששת הימים הוא זכה לתהילה על הקרבות באום כתף ובאבו עגילה. במלחמת יום כיפור הוא הושיע את מדינת ישראל בקרבות בסיני בחציית התעלה וכיתור הארמיה השלישית – פעולות שהביאו למפנה במלחמה.

עד פה, הייתי כמו כל עם ישראל – הערצתי אותו ככל שיכולתי להעריץ מישהו (רמז – מצביקה פיק מה-זה לא התרגשתי).

אבל מהרגע שהוא נכנס לפוליטיקה, די לא התלהבתי ממנו.

ראשית, הוא הקים את המטה של המפלגה שלו שלומציון מתחת לדירה של אחת החברות האהובות עלי אז (שאין לי שום מושג מה קורה איתה היום), והפעילים שלו די נטו לחסום את חדר המדרגות – מה שהביא לביאוסי באופן ישיר ביותר.

אח"כ, כשהוא חבר לבגין – הממ... הרגשתי כמו כל מצביעי השמאל באותה התקופה – פיכס כללי שכזה. אבל ניחא, הוא לא היה גרוע יותר מאחרים.

ואז ב1982, פרצה מלחמת לבנון הראשונה.

הרבה מאוד קרובים, חברים ומכרים שלי גויסו אז (מילואים וסדיר), כאלה שלמדו איתי או כאלה ששרתו איתי.

כל יום בחדשות של השעה 5 היו מפרסמים את שמות הנופלים של אותו היום – וכל יום היו חללים חדשים.

בכל יום היינו נפגשות כמה בנות והיינו צופות ביחד בחדשות, כל שם היה גורם לנו להתבונן האחת בשניה, לבדוק אם מישהי מאיתנו הכירה אותו.

זו הייתה תקופה איומה.

670 חיילים מתו אז.

וכן, היו ביניהם כמה שהכרתי.  

שרון היה שר הביטחון והחיילים שרו אז:

"רד אלינו אווירון

קח אותנו ללבנון

נלחם בשביל שרון

ונחזור בתוך ארון"

אני לא יודעת מה בדיוק היה הסיפור של בגין אז, עד כמה שהבנתי הוא כבר לא ממש שלט בעינינים, לקה בדיכאון, שרון עבד עליו, או שלא.

בקיצור – מבחינת הציבור האשם העיקרי במלחמה ההיא היה שרון.

בעקבות הטבח של הפלנגות הנוצריות בסברה ושתילה (מחנות פליטים) הוקמה ועדת כהן ושרון הודח מתפקידו כשר הביטחון.

שרון המשיך לכהן בממשלת האחדות וממשלות הימין לדורותיהן, אך למשרד הביטחון הוא לא הוחזר.

ב-1990, הוא היה שר השיכון כשגל העליה הגדול מבריה"מ היגיע לארץ, שרון הצליח לחסל את כל החסמים הבירוקרטים ולבנות 144 אלף דירות בפרק זמן של שנתיים.

פה, הוא הצליח לסבך אותי באופן אישי, הוא העביר (או הורה להעביר) חומר של מכרז עליו עבדתי עבור חברה מחו"ל לחברה אחרת, החברה שעבדתי עבורה גילתה את זה – והאשימה אותי, כי הייתי הישראלית היחידה בצוות שלהם.

פניתי למשרד השיכון, הם הודו מיד והחברה שעבדתי עבורה פוצתה ברוחב יד (על חשבון המדינה, כמובן, אלא מה?). 

אחרי חתימת הסכמי אוסלו, בתקופת ממשלת רבין, התייצב שרון על מרפסת הנואמים בכיכר ציון ונאם נגד ההסכמים – כשהמפגינים למטה נשאו את תמונתו של רבין במדי אס.אס.

כמובן שאחרי רצח רבין הוא היה המום, אבל לפני הרצח הוא בהחלט נראה כנותן לגיטימציה לאפשרות הזו.

ביקורו של שרון בהר הבית בשנת 2000 היה האות לפתיחת האינתיפאדה השנייה, אני יודעת שהאינתיפאדה תוכננה ע"י ערפאת והייתה פורצת בכל מקרה, אבל על גבי המסכים בעולם כולו – שרון הצטייר כמי שביצע את הפרובוקציה שאותה לא יכלו הפלשתינאים לשאת.

אף פעם לא הבנתי בשביל מה היינו צריכים את זה.

מבחינתי, גולת הכותרת בתקופת כהונתו כראש ממשלה היא פינוי עזה. אני שמחה על הפינוי, ולמרות הקסאמים והרקטות מעזה, הפינוי חסך חיי אדם, כך שמבחינתי – היה שווה.

לא צר לי על מותו, כי איש אינו ראוי להיות מת חי במשך 8 שנים ולא משנה מה חושבים שהוא עשה.

לי אישית קשה לסלוח על מלחמת לבנון ועל ההסתה נגד רבין, למרות שאולי הוא כיפר מעט בפינוי רצועת עזה.

ועכשיו הוא עומד למשפט במקום אחר  (וזה בהנחה שיש בכלל משהו אחרי המוות).

אללה ירחמו.