הקלדה חופשית

הסלולרי שלי, LG חביב, החליט שנמאס לו לחיות בתוך כיסים וכאלה והחליט להתאבד, בקפיצת ראש לתוך האסלה, יותר מ-20 שנים יש לי סלולרי. הקיים הממוצע של כל מכשיר אצלי היה 5-6 שנים, עד שהפלסטיק התפרק לו.

ברוך האשם תמיד, הייתי מפילה אותם על ימין ולעל שמאל, אבל תמיד ביבשה, מה פתאום זה החליט לקפוץ למים אחרי פחות משנה וחצי בשרות נשגב מבינתי, בכל אופן, הוא עשה את זה.

וכל מה שאמר היה בלופ -בלופ.

כמו שאר העולם הנאור ומוכה מגפת ההשמנה, כל החיים שלי בטלפון העלוב הזה, מספרי טלפון, מסרונים, עניני עבודה, ענינים משפטיים, אני בלי תכולת הטלפון – יכולה לקפוץ בעצמי לאסלה.

אי לכך, שלפתי אותו מהאסלה, הנקייה, יש לציין. זה היה רגע של בטרם, לא של אחרי. ולא, אין לי מושג מה הייתי עושה לו היה מדובר ברגע של אחרי. ניגבתי אותו מעדנות, לקחתי לי כמה דקות להתאושש מהפניקה, עטפתי אותו במגבת ואצתי-רצתי למיון-סלולריים בניסיון נואש להציל אותו, לעשות לו שטיפת קיבה, או יבוש כללי, ענא עראף מה הטיפול לסלוריים אובדניים? בכל אופן, הייתי חייבת להציל את המידע, לגבי המכשיר, הייתי די סקפטית בנוגע ליכולתי המנטלית להצמיד ניצול מהאסלה לאוזן שלי.

הראשון שהגעתי לפתח ארון הסתרים שלו (החנות שלו הייתה בתוך ארון! באלוהי הירבועים המוטנטיים נשבעת לכם) הסתכל על יקירי הרטוב ופסק שהוא לא מטפל בכאלה. הכוונה ב-LG. אפילו לא נתן לי לפתוח את הפה ולהודות שאני רוצה את הסים, במידת האפשר את הנתונים האחרים ולהעביר הכל לתוך מכשיר חדש-דנדש. כי, כאמור ההתלהבות שלי להצמיד לאוזן משהו ששהה בתוך אסלה, ולא משנה בכמה מגבונים אמרק את המסכן, לא הייתה משהו.

אידיוט. ובהפסד המכירה שלו התנחמתי.

בלית ברירה שרכתי דרכי לאחד אחר שהתחיל להרצות לי על קורוזיה וכאלה. נכון, ההופעה שלי לא הייתה מרשימה במיוחד וגם גררתי אחרי עגלת שוק – מה שלא מוסיף שיק מתוחכם לאף אחד. אבל עדיין, נפגעתי נפשית, מי הילד הזה שיסביר לי על קורוזיה? סביר למדי שאני יודעת יותר ממנו על קורוזיות למינן, אם כי לא על פתיחת ברגים של מכשירים סלולריים.

מה עוד שבשביל לפתוח ברגים צריך קודם לראות אותם, ואיך לומר את זה, הקטע הזה כבר מתקיל אותי. חוצמזה, הוא רימה, הוא השתמש במברג מגנטי או עם פטנט אחר שמחזיק בברגים, לי אין כזה.

ז"א אולי יש, רק שאין לי מושג איפה וזה שווה ערך לאין.

בקיצור, הוא פתח אותו וייבש אותו. הטלפון אמנם חי, את המסרונים אי אפשר להעביר, את שאר הדברים כן.

ו-כמו שכבר החלטתי – קניתי חדש.                                                                                                                                  

ולא, ממש לא הסתדרתי איתו, כאילו, ידעתם שצריך להוריד מקלדת בעברית? אני לא ידעתי. מבחינתי מקלדת עברית הייתה משהו שתמיד היגיע ביחד עם המכשיר.

מזל שאחת הצעירות בעבודה לקחה אותו והתעסקה איתו איזה שעתיים. אם היא צחקה עלי, היה בה מספיק רחמים לעשות את זה הרחק מאוזני, שגם זה משהו, לא?

הצרה שכעת יש לי כל מיני אפילקציות שהסתדרתי טוב מאוד בלעדיהן, כגון וואצאפ.

וקנדי קראש. יש לי קנדי קראש.

וכך, באיחור ניכר ולא אופנתי בעליל, הצלחתי להתמכר לקנדי קראש. כאילו בערך, אני לא משחקת שעות ואני מסרבת בכל תוקף להוציא כסף על העניין, כי יש גבול לכל תעלול ונכון שיש לי נטיה להתמכרויות, אבל, בשלב זה הצלחתי לשים את הגבול בקנדי קראש. 7 ימים מאז החלפתי את המכשיר, 6 ימים מאז התקנת המשחק ואני לא משחקת יותר משעתיים ביום.

וטוב, בכל הישיבות עם מדד השעמום הגבוה. במחשבה שניה, יש לי הרגשה שעוד אברך את הקנדי קראש וכל צאצאיו, החוקיים והבלתי חוקיים כאחד.

ואני תמיד יכולה לטעון שככה אני נלחמת באלצהיימר, עובדה, חוקרים גילו שמשחק במשחקי מחשב/סלולרי במשך 10 דקות ביום מפחית את התפתחות האלצהיימר.

מאידך, כמו כל המחקרים, בהחלט יתכן שמי שהסכימו להשתתף בו והסכימו לשחק במשחקים הללו מראש מועדים פחות ללקות באלצהיימר. כי מבוגר צריך להיות די לא נורמטיבי כדי להסכים להתנסות בזה בכלל. אם זה כך, אני יכולה להיות רגועה, נורמטיבית זו לא אני.

בסה"כ מיליוני שנים שרד המין האנושי בלי סלולרי בכיס, נכון, היו כל מיני פטנטים אחרים לדבר עם חברים, כגון טופי טמטם, מדורות, איתות בעזרת מראות, יוני דואר ואפילו דואר ישראל בתקופה בה הצבי שלו עדיין לא נפל חלל על במותיך ישראל.

הסתדרנו.

נכון, כשבחור היה לוקח את מספר הטלפון שלי ומבטיח שיתקשר, לא הייתי יכולה להתרחק מהטלפון במשך ימים וכל ביקור תמים בשירותים היה מלווה בחרדות של מה אם עכשיו בדיוק הוא יתקשר. מאידך אפשר היה לערוך קניות בסופר בנחת, בלי שדודה פרומה תבלבל את המוח על החתונה של דוד תנחום שנערכה בטשקנט לפני 62 שנים ולא היגישו בה מלפפונים חמוצים! או אולי דווקא כן היגישו מלפפונים חמוצים וממתי מגישים מלפפונים חמוצים בחתונה? מהות השערוריה המדויקת עדיין לא התבהרה לי.  ובלי לשמוע 3 נשים שונות נוזפות בילדים שלהן ו-5 נשים אחרות מתלוננות על הילדים שלהן – הכל בטלפון, בקולי קולות, כדי שכו-לם ישמעו. אף אחד לא התקשר בעניני עבודה ב-03.00 לפנות בוקר, כי אם הוא ער, למה שמישהו אחר ישן?

אפשר היה גם לשבת בבית קפה עם חברה ואשכרה לדבר עם החברה שמולך, במקום לדבר עם החברה שכרגע נמצאת בסקי בחרמון, ואילו עם החברה שמולך לדבר כשיושבים במסעדה עם החברה ההיא מהסקי בחרמון, אחרי שהיא תחזור מהסקי כמובן. מה אומר? החיים היו הרבה יותר פשוטים אז, בימים הקדומים ההם. לפחות היה קל לזכור עם מי מדברים בכל רגע נתון.

אף אחד לא סימס באמצע הלילה "ערה?" כדי שהצפצוף של הסמס יעיר אותי ואז אוכל לענות "כן", או להשליך את המכשיר מבעד לחלון, לבחירתי.

וכמובן, לא הייתי רדופה ע"י קנדי קראש.

לא היה בכלל קנדי קראש. לעומת זאת היה סוליטר, עם 2 חפיסות קלפים. שלקחתי איתי לרוב המקומות. במחשבה שניה, הן שקלו יותר מהסלולרי. אז אולי הקידמה כן טובה.

לפחות במניעת כאבי גב.

מ-2 דברים, אמא שלי אף פעם לא התלהבה, מנשיקות וחיבוקים וממני. גם כשהייתי קטנה, אפילו אם ניסיתי לבקש, או להתחנן, בבכי, על ארבע, כלום! שום נשיקה לא הייתה שם בשבילי (אם כי עלי להודות שפעם היא הביאה לי אצבעון, מפלסטיק ירוק). לזכותה יאמר שהיא לא נישקה ולא חיבקה גם אף אחד אחר. לפחות לא שאני ראיתי.

אם היא אהבה מישהו היא בהחלט הצליחה לשמור זאת בסוד כמוס למהדרין.

כשהגעתי בפעם ראשונה להכיר את ההורים של בעלי ונכנסנו פנימה אמא שלו חיבקה ונישקה אותו ואני בהיתי בה בתדהמת אמת, עקב נפתולי הגורל הייתי בטוחה שרק מזרחיים עושים דברים כאלה – מנשקים בן שהיגיע הביתה אחרי שבועיים בחיפה!

למעשה, התדהמה שלי הייתה כנראה קטנה יותר, לו היא הייתה מקבלת את פנינו כשהיא צבועה בשחור, לבושה בחצאית רפיה (אדומה!) בלבד ועצם קטנה באפה אחת גדולה בשערה.

עד כדי כך הייתי שרוטה, או דפוקה או גם וגם.

שנתפשר על דפוקה? לא שזה השתנה מאוד מאז, אני עדיין דפוקה לפי כל קנה מידה אנושי. לפעמים אני חושבת שהיה לילדים הפוטנציאלים שלי מזל גדול שהם לא נולדו אצלי, לקח לי הרבה שנים להבין שרוב מה שאמא שלי טענה שככה זה צריך להיות והכל לטובתי, היה פשוט התעללות או חוסר אכפתיות. ומה לעשות שהורות מתעללת נוטה לעבור בירושה, בעיקר כל עוד לא הבנתי שמה שעברתי היה התעללות ולא "אכפתיות".

בכל אופן, גם עכשיו כשאני יודעת שהצוות בבית האבות מסתכל, אני לא מסוגלת לנשק אותה.

כשיצאתי מהמחלקה, בפעם האחרונה שביקרתי בבית האבות אני שומעת את אחת המטפלת מעירה משהו על זה שאני יוצאת בלי לנשק את אמא שלי לשלום.

כאילו יש איזה פרוטוקול איך אמורים להיפרד ממחוקי מוח במחלקה סיעודית. יש גבול לכל תעלול. מילא לרוץ בגשם ובחמסין לבקר את הצוות, כי היא גם ככה לא יודעת מי בא ומי הלך.

היא 

א. כאמור, היא בכלל לא יודעת מי אני.

ב. היא שוכחת תוך מצמוץ כל דבר. אין ממש סיבה להתאמץ.

ג. אף פעם לא נישקתי אותה ואני לא רואה שום סיבה להתחיל עכשיו.

ד. יש לה זקן.

אני לא מבינה למה אנשים אוהבים לדחוף את האף, להציע הצעות, למתוח ביקורת ובכלל לצפות שכולם יתנהגו לפי איזה פרוטקול שהשתרש במוחם הקודח עקב צפיית יתר בטלנובלות ספרדיות נטולות פואנטה ו/או סוף.

למה הם ישר קפצו למסקנה שלי אין לב? מילא קפצו, זכותם לחשוב מה שהם רוצים, זכותי להסתובב ללא לב. למה לומר את זה ככה כשאני שומעת אבל לא רואה מי אמר?

היה הרבה יותר זול להחזיק אותה בבית עם מטפלת זרה, עובדה שלא בחרתי בדרך הזו, והתשלום לבית האבות גם "אוכל לי את הירושה", וכשהכסף של אמא שלי יגמר, והוא בהחלט יגמר, אצטרך לשלם מההכנסה שאין לי כמה אלפי שקלים בחודש.

לא שזה מדאיג אותי, אם לא ישאר לי מספיק כדי לחיות בכבוד, כפי שאני מגדירה כבוד (כלומר מספיק מזומנים כדי לאפשר ביקור חודשי קבוע בצומת ספרים וסטימצקי), אני תמיד יכולה לקוד קידה ולרדת מהבמה ושמשרד הבריאות ישלם על טיפוח הכרובית.

אז מה הם רוצים ממני? שעכשיו, אחרי כל השנים האלה פתאום אתחיל לחבק ולנשק מישהי שאף פעם לא אהבה אותי? היו לה רק טענות אלי והדבר האחרון שהיא הייתה בוחרת לעשות זה לנשק אותי?

וגם יש לה זקן!

אם אנשק אותה בניגוד לרצונה, מישהו יצלם אותי ואני עוד עלולה למצוא את עצמי מככבת בתקשורת בתור זו שעושה מעשים מגונים באישה עם הזקן!

ואז יעשו לי שיימינג בפייסבוק!

ואז בנט יכריז שאני מתאימה מאין כמותי למפלגה שלו (הבנתי שנגמרו לו הקורבנות, אף אחד לא רוצה להכנס במקום יינון מגל, יש מצב שבנט נואש, לכו תדעו). הרי אני אהיה הראשונה שאתפרסם בעוון הטרדת נשים מזוקנות!  ובנט מת על סלבים! וכנראה גם סלביות! (אם כי אני חושדת שהוא לא כ"כ מת על לסביות. לצערי, במקרה הזה, אני לא לסבית). והוא ינסה לצרף אותי. בעל כורחי!

נכון המשכורת נחמדה, גם כשחברים במפלגה כמו מפלגת הקוטג' היהודי, אבל אז חזן ג'וניור בטח יציק לי ואני גם אענה לו ובמוקדם או במאוחר (ההסתברות מורה שזה יהיה מוקדם) כנראה גם ארים ידית של מעדר ואנסה להרביץ קצת היגיון אקטיבי בפדחתו.

זה לא שאני עצבנית, באמת אני לא טיפוס עצבן בכלל, רק יש לי נטיות אלימות כשמעצבנים אותי. ואני בכלל לא רוצה לחשוב על החשיפה הטרמינלית להגיגי זהבה גלאון.

זה יכול להרוג אותי, או להרוג אותה, אני לא בטוחה מה יקרה קודם.

למה? למה לעשות לי את זה?

לא עדיף לתת לכרוביות מזוקנות לנום בשלווה? ולא להגיע למחוזות שכאלה?

אני מסוג האנשים המאוסים ההם, שכשהם רואים זקנה מזדמנת עומדת לתומה ברחוב, הם מיד מעבירים אותה את הכביש, כשהיא בועטת וצורחת – כי היא בכלל לא רצתה לעבור.

זו תכונה מחורבנת, קודם כל עבור עצמי, כי לעיתים קרובות מדי אני מוצאת את עצמי נפגעת ולפעמים גם הצד השני נפגע, בעיקר אם מדובר בקשישים שבכלל לא רצו את המושב שלי באוטובוס, אלא קמו ממושבם בכוונה ברורה ומידית לרדת בתחנה הקרובה ואני מכריחה אותם להתיישב במקומי, גם כשהם בועטים בי ומנסים להשתחרר.

יש לי רשימה ארוכה של היפגעויות כאלה, במבט לאחור, כולן משעשעות. בזמן אמת, המממ, איך לומר את זה? לא ממש השתעשעתי.

בכל אופן, לא בשביל זה התכנסתי כאן היום.

כמה פעמים הציעו מגיבים שאמצא פרויקט התנדבותי. אז קודם כל, עלי לציין שזו עצה לא רעה בכלל, ולו רק משום שגם לי יש נטייה להציע אותה לאנשים אחרים, בעיקר כאלה שאינם אני.

בכל אופן, לפני אי אילו הרבה שנים, נקרתה על דרכי ילדה בנסיבות משפחתיות לא פשוטות (שלה), במצב כלכלי קשה ועם בעיית השתלבות קשה במערכת החינוך המחורבנת שלנו.

בואו נגדיר זאת כך, היא בהחלט כבר עלתה על המשעול שהוביל במקרה הטוב להריון בגיל צעיר, אחרי או לפני חתונה וחיים של משפחה מוחלשת, או סביר יותר חד הורית מוחלשת.

זה מה שקרה לרוב החברות שלה מאותה תקופה. וכן, היא יודעת. לחברה הכי טובה שלה מאז היו 3 ילדים מ-4 גברים, או להפך, עוד לפני שמלאו לה 25.

במקרה הרע היה מדובר על סמים, זנות וכיו"ב כייף חיים, וכן זה קרה לחלק אחר של החברות שלה מאותה תקופה.

היא היחידה שהצליחה לצאת מזה.

וכן, היא יודעת גם את זה והייתי אומרת שרוב הזמן היא גם מעריכה את זה.

ישבתי איתה, לימדתי אותה, תמכתי בה, קניתי לה בגדים, המון בגדים. קניתי לה ציוד, פיקחתי מקרוב מאוד על הלימודים שלה.

הייתי הולכת לאספות הורים במקום מי שאמור היה ללכת. שזה עינוי הגורם לסינים להתבייש בגלל שלא הם המציאו אותו.

היא אכלה אצלנו, שרצה אצלנו, מה שאני לא ידעתי – בעלי תפס פיקוד. הדריך אותה בשימוש במחשב, למשל. בקיצור, הפכה לבת בית מלאה. פרויקט שלם, של שנינו. בעלי פרש עליה כיפת הגנה, היא לא ידעה שהמערכת כולה מגויסת לתמוך בה, היא הבינה מה הוא היה רק בשבעה שלו. אף אחד לא טרח לעדכן אותה לפני זה ובמילא, לו הייתה יודעת כנראה שזה היה מזיק לה. כך היא הייתה חייבת להתאמץ.

והו. איך שהילדה הזו התאמצה, בשיניים ובציפורניים. איכשהו, גם כילדה קטנה, היא הבינה שיש לה הזדמנות להגיע למקום אחר, לא מה שנכתב עבורה.

מתמטיקה. לא הייתה לה שום חשיבה מתמטית, אבל הכי קל היה לקדם אותה דווקא בתחום הזה, כי  מדובר בחומר תחום, בניגוד למקצועות ההומניים בהם אין גבולות ידע.

היא תרגלה ותרגלה ותרגלה, שעות על גבי שעות, בצורה כמעט על אנושית, אני לא מבינה מאיפה היו לה את הכוחות ואת העיקשות. אבל היו לה ואני שיתפתי פעולה. מה שיתפתי פעולה? משכתי ודחפתי מכל הכיוונים.

אולי אלה היו הבגדים והאוכל, אולי היא חשבה שרק כך היא תקבל אותם, אולי תשומת הלב. אין לי הסבר, כי שום דבר לא היה תנאי לעזרה הכלכלית או לתשומת הלב.

כאילו, אני הייתי מאושרת כצדפה בקליפתה, אם היא רק הייתה עולה על משעול נורמטיבי, מעולם לא היו לי ציפיות גבוהות. נו, אתם יודעים, 12 שנות לימוד, בגרות כלשהי, אולי מכללה, מכללה טכנולוגית, קורס כלשהו, זוגיות, ילדים, שיכון קטן ואלף כיווני עשן. מה עוד יש?

היא התאמצה, קרעה את התחת של עצמה, וגם את שלי על הדרך, השתלבה בכיתת מצוינות, החליפה את החוג החברתי שלה, סיימה בגרות ריאלית בממוצע מפחיד עם 5 יחידות ב-4 מקצועות קשים.

ילדה עם כוח רצון בל יאמן, שתבינו, לאורך השנים היה לה מין תחביב שכזה, במסגרתו היא הייתה קוטפת תעודות הצטיינות כאילו היו דובדבנים במטע פתוח לציבור. ואני הייתי שם, איתה, בטכסים.

בטח נקשרתי, איך אפשר שלא? לכלבות נקשרתי והן חיו פחות שנים ממנה.

אמנם היא לא הייתה הראשונה אצלי, תמיד היה לי את התחביב המוזר הזה של להסיט ילדים, בעיקר נערות, מהמסלול שהן הגרילו ומידת ההצלחה השתנתה, לפעמים ההסטה הייתה משמעותית, לפעמים בינונית ולפעמים קטנה. אלא שמי שהיו לפניה באו מרקע פחות בעייתי ונזקקו בעיקר בעזרה בלימודים, עידוד, הדרכה, שיחות וכיו"ב, משמע סוג של חונכות ותו לא.

כולן פרחו להן מחיי כעבור כמה שנים, וזה היה בסדר גמור, כי בסה"כ רציתי לכוון אותן למקום בו יצליחו לתפקד טוב יותר בבגרותן. שילוב גבוה מכנים את זה.

היינו בטוחים שבשלב מסוים גם היא תפרח לה. וזה היה בסדר.

אבל היא לא פרחה. נשארה בקשר.

בשרות הצבאי ואח"כ בזמן הלימודים בטכניון. כן, היא התדרדרה למעוז החננות האולטימטיבי.

מה יכולנו לעשות? זה מה שבעלי ואני הכרנו. הטכניון, אז יצא שכיוונו אותה לשם.

שם היא הכירה את בח"ל. שזה היה דבר נורמלי לחלוטין לגילה. שנה לפני סיום התואר שלה.

ואז נפגעתי ממנה פעם ראשונה.

כאילו, אני לא ביקשתי ממנה כלום, אף פעם, וגם לא חשבתי ואני לא חושבת שהיא חייבת לי משהו, אבל אם כבר, אחרי כל השנים הללו. רציתי לראות את טכס הסיום שלה ואמרתי לה את זה, המון פעמים. מה לעשות שאני מספיק משונה כדי לחלום על תארים ולא על חתונות? זה נראה למישהו בקשה חריגה? בסה"כ לראות את ניצחון הרוח (שלה) על החומר – שהיא באה ממנו. אחרי כל טכסי הסיום שנה שלה שנכחתי בהם, כולל הופעות אומנותיות מהתחת ומגברים שפעלו בווליום שהיה גורם לחומות העי לקום ולהסתלק מרצונן למרכז אפריקה, והכל במזג אויר של קיץ ישראלי מהביל – 90% לחות מתחת לנחיל יתושים אווירודינמי. חשקתי בסגירת מעגל כלשהי.

אז זהו, שהיא התחילה להתחמק, לומר שאני לא חייבת להגיע, שיהיה לי קשה, לילה, רחוק, ושאר אשפה.

הבנתי את הרמז. לא. לא הלכתי.

אח"כ הסתבר לי שההורים של הבח"ל היגיעו ומין הסתם היא לא רצתה להאלץ להציג אותי. ואיך היא הייתה מציגה אותי בלי להכנס להסברים שהיא לא רצתה לתת? אני לא מאשימה אותה, באמת. אלה החיים שלה, זכותה לעשות את הבחירות שלה, בסה"כ נתתי לה הזדמנות, היא בחרה לנצל אותה. אני באמת לא מאמינה שהיא חייבת לי משהו. גם אני נהניתי לאורך הדרך, אחרת לא הייתי עושה את זה.

קצת לפני שבעלי נפטר, היא התחתנה.

כשבעלי נפטר, היא הייתה איתי יומיים או שלושה. באמת לא ציפיתי, היא הייתה באמצע לימודי התואר השני (כן, מסתבר שיצרתי מפלצת) ולא ביקשתי שתהיה איתי. ואח"כ התענינה והייתה באה ואיכשהו, ברוב טמטומי הצלחתי להשלות את עצמי שאני יכולה להסתמך עליה כרשת ביטחון לבלת"מים של החיים.

לא שהיו לי אשליות בנוגע לניגוב התחת שלי כשהשיטיון ינגוס במוחי, אם הסרטן לא יקדים אותו, אבל בהחלט רציתי להאמין שהיא א. תהיה בקשר כדי להבין שזה מה שקורה ו-ב. תדווח לרווחה.

ועכשיו כמה מילים על הבח"ל שלה. נכון שבח"ל אלה ראשי תיבות של בחירת ליבה, אבל במקרה שלי, בעיקר בימים טרופים אלו, אני מתיחסת לזה כאל קיצור חביב של בחילה.

בהתחלה הוא סתם לא מצא חן בעיני, בעיקר אחרי שמרוב רחמים על תרנגולות ופרות (לטענתו) הוא הכריז שהוא הופך לטבעוני. נא לא להתלהב, אין לי בעיה עם טבעונים בכללי. לו זה פשוט לא התאים. הבן-אדם שונא חיות ולא אכפת לו מחיות, אז מה פתאום לדאוג לחיות כך לפתע? הוא לא הסתדר עם הכלבה, או עם החתולים שלי, כך שהאינסטינקט הראשון שלי קם וצעק – "הו! הבנאדם מחפש להשכיב כוסיות", אבל מיד השתקתי את האינסטינקט החצוף ואמרתי לו, למלעון: "מה, הבנאדם רק התחתן, איזה כוסיות?" בקיצור חשבתי, שאמנם במקרה שלו מדובר באידיוט וגם לקקן. אך זו הבחירה שלה ואם האידיוטיות שלו לא הפריעה לה, ולקקנות עוד לא הרגה אף אחד שאינו עשוי מגלידה, למה זה היה צריך להפריע לי? גם ככה בקושי הייתי נפגשת איתו, אז אני מה 'כפת לי?

אח"כ הסתגלתי אליו פחות או יותר ואולי גם הוא שלף קצת את המקל מהתחת.

אבל מה? מסתבר שהמלעון, כלומר האינסטינקט הראשוני המניאק שלי צדק. לגמרי. במלאת  שנה לנישואים, הסתבר (טוב, הוא סיפר לה. אידיוט, אמרתי?) ש:

1. הוא בגד בה.

2. כולל עם זונות.

אז ככה, בנוגע ל-א. בגד בה – בעיה שלה. אני אמנם לא מאמינה בכושר ההשרדות של זוגיות שבה בוגדים החל מהשנה הראשונה, אך זו בחירה שלה אם להמשיך לחיות איתו או לא. כמו שלכל אישה מוכה זכות מלאה להתאבד באמצעות בעל אלים, כך אני מאמינה בכל תוקף שלכל אישה זכות לחיות עם בעל שמזיין מכל הצדדים את כל מה שלא בורח ממנו מספיק מהר.

אחרי הגילוי המרעיש, הוא עזב (הוא גם הצליח להאשים אותה בזה, גאון! מי הכריח אותו להתחתן איתה, זה מה שהייתי רוצה לדעת). באופן בלתי מפתיע היא נשברה. ניסיתי לתמוך בה. ידעתי שהיא תחזור אליו. כי היא בדיוק הטיפוס שעושה דברים כאלה. לכן התאפקתי ולא לכלכתי עליו יותר מדי, בעצם, אולי מרוב התלהבות מההתאפקות לכלכתי עליו אפילו מעט מדי, ידעתי שהיא לא תאזין, ולא משנה מה אומר, היא תחזור אליו כך שבעצם וויתרתי.

הבעיה שלי האמיתית היא עם סעיף ב. זונות.

כי כדי להיות עם זונה, אדם צריך להיות אכזרי וחסר אמפטיה במיוחד. והוא כזכור התיימר לרחם על תרנגולות. אז הבחור נגד סחר בתרנגולות ובעד סחר בגוף אדם?

נו באמת! עלי להודות שאת זה כן אמרתי לה, כי יש גבול לצביעות שאני יכולה לשתוק אודותיה. טוב, נו, יש גבול לכוח האיפוק שלי.

וכן, כמו כולם שמעתי את האגדות על הסטודנטיות למשפטים שמשלמות על התואר במכללה יוקרתית בעבודה על הגב, אבל, זה  כמו האגדות על סינדרלה – יכול להיות שהיה פעם משהו דומה, אבל אם מתחילים לחפור מסתבר ש: א. לא מדובר בסטודנטית עכשווית אלא בסטודנטית לשעבר או נפוץ יותר, סטודנטית בשאיפה ו-ב. איפשהו לאורך הדרך היא ניתקלה בסרסור אוהב אדמה ותרנגולות, שלוקח ממנה את רוב "רווחיה". רק לטובתה, כן? ו-ג. היא מכורה לכל מיני חומרים משני תודעה, כי להיות זונה במשרה מלאה בהכרה מלאה – זה משהו שמרבית יצורי האנוש לא יצליחו לעשות.

בקיצור –

יום אחד  הסתבכתי עם האינסולין וכמעט התפגרתי, רעדתי כולי, הייתי צריכה מישהו לדבר איתו, התקשרתי אליה, כנראה ביום-יומיים הראשונים לחזרה שלו אליה, לא שידעתי שזה המצב, כי אז לא הייתי מתקשרת. היא לא נתנה לי להוציא מילה מהפה, כנראה לא להאלץ להגיד לי משהו, צעקה עלי וניתקה. זה כבר הפתיע אותי. לרגע לא ציפיתי לדבר כזה.

טוב הבנתי מה קרה. שהם חזרו והכל.

לא שחשבתי לומר משהו, כאמור, ידעתי מראש שהיא תחזור אליו. הבנתי שהיא לא תקשיב. ובהחלט לא התכוונתי לטרוח. אולי היא קלטה לבד שהיא עושה שטות ופשוט לא רצתה לחלוק, זו גם אפשרות.

אבל זה שבר אותי, לא החזרה שלה אליו, זה בסבבה שלה. ניתוק הטלפון היה הבעיה. גרוע יותר מהמוות של בעלי, כי את האלמנות בהתחלה בכלל לא עיכלתי, ואח"כ עוד השליתי את עצמי שאולי אשרוד איכשהו, אחרי שזה קרה, ניתוק השיחה, הבנתי שעליה אין מה לסמוך.

היא לא התקשרה אפילו לאחל חג שמח ושנה טובה בראש השנה, אפילו לא סימסה. כלום.

בסדר-בסדר, אני מכירה את כל הפסיכולוגיה בגרוש, למה היא החליטה לחזור אליו ושאר הזבל. בכנות זה לא מעניין אותי. בעיה שלה, לא שלי.

כמובן, אחרי כמה שבועות היא כבר הבליחה חזרה לחיי, גם זה לא הפתיע אותי. ידעתי שהיא תצוץ בסופו של דבר.

מאז, אני מקפידה באדיקות שלא להתקשר אליה, היא מתקשרת כשבא לה, כשיש לה בעיות, כשהיא זקוקה לאוזן קשבת, אני נחמדה, משתפת פעולה, הכל סבבה. את האידיוט אני מסרבת לפגוש במידת האפשר, כאילו אם לא תהיה לי ברירה, אפגש איתו, אבל יהיה לי ממש קשה להסתיר את הבחילה ועוד יותר קשה להתאפק מלהשמיע בדיחות סרות טעם על זיון תרנגולות.

ולמה כל הפוסט הארכני הזה? כבוד לכל מי ששרד עד הקצה הזה של העסק!

כדי להסביר למה בעצם, כרגע אני לא מסוגלת לשום פעולת התנדבות.

זה יגיע מתישהו, אני יודעת שזה יגיע. אבל לא עכשיו.

כן, לכל הסיפור הייתה תוצאה נוספת - אחרי שמיציתי את הבכי ואת ההתפלשות ברחמים העצמיים, החזרתי לחיים את הבלוג הזה. וגם זה לטובה.