הקלדה חופשית

מ-2 דברים, אמא שלי אף פעם לא התלהבה, מנשיקות וחיבוקים וממני. גם כשהייתי קטנה, אפילו אם ניסיתי לבקש, או להתחנן, בבכי, על ארבע, כלום! שום נשיקה לא הייתה שם בשבילי (אם כי עלי להודות שפעם היא הביאה לי אצבעון, מפלסטיק ירוק). לזכותה יאמר שהיא לא נישקה ולא חיבקה גם אף אחד אחר. לפחות לא שאני ראיתי.

אם היא אהבה מישהו היא בהחלט הצליחה לשמור זאת בסוד כמוס למהדרין.

כשהגעתי בפעם ראשונה להכיר את ההורים של בעלי ונכנסנו פנימה אמא שלו חיבקה ונישקה אותו ואני בהיתי בה בתדהמת אמת, עקב נפתולי הגורל הייתי בטוחה שרק מזרחיים עושים דברים כאלה – מנשקים בן שהיגיע הביתה אחרי שבועיים בחיפה!

למעשה, התדהמה שלי הייתה כנראה קטנה יותר, לו היא הייתה מקבלת את פנינו כשהיא צבועה בשחור, לבושה בחצאית רפיה (אדומה!) בלבד ועצם קטנה באפה אחת גדולה בשערה.

עד כדי כך הייתי שרוטה, או דפוקה או גם וגם.

שנתפשר על דפוקה? לא שזה השתנה מאוד מאז, אני עדיין דפוקה לפי כל קנה מידה אנושי. לפעמים אני חושבת שהיה לילדים הפוטנציאלים שלי מזל גדול שהם לא נולדו אצלי, לקח לי הרבה שנים להבין שרוב מה שאמא שלי טענה שככה זה צריך להיות והכל לטובתי, היה פשוט התעללות או חוסר אכפתיות. ומה לעשות שהורות מתעללת נוטה לעבור בירושה, בעיקר כל עוד לא הבנתי שמה שעברתי היה התעללות ולא "אכפתיות".

בכל אופן, גם עכשיו כשאני יודעת שהצוות בבית האבות מסתכל, אני לא מסוגלת לנשק אותה.

כשיצאתי מהמחלקה, בפעם האחרונה שביקרתי בבית האבות אני שומעת את אחת המטפלת מעירה משהו על זה שאני יוצאת בלי לנשק את אמא שלי לשלום.

כאילו יש איזה פרוטוקול איך אמורים להיפרד ממחוקי מוח במחלקה סיעודית. יש גבול לכל תעלול. מילא לרוץ בגשם ובחמסין לבקר את הצוות, כי היא גם ככה לא יודעת מי בא ומי הלך.

היא 

א. כאמור, היא בכלל לא יודעת מי אני.

ב. היא שוכחת תוך מצמוץ כל דבר. אין ממש סיבה להתאמץ.

ג. אף פעם לא נישקתי אותה ואני לא רואה שום סיבה להתחיל עכשיו.

ד. יש לה זקן.

אני לא מבינה למה אנשים אוהבים לדחוף את האף, להציע הצעות, למתוח ביקורת ובכלל לצפות שכולם יתנהגו לפי איזה פרוטקול שהשתרש במוחם הקודח עקב צפיית יתר בטלנובלות ספרדיות נטולות פואנטה ו/או סוף.

למה הם ישר קפצו למסקנה שלי אין לב? מילא קפצו, זכותם לחשוב מה שהם רוצים, זכותי להסתובב ללא לב. למה לומר את זה ככה כשאני שומעת אבל לא רואה מי אמר?

היה הרבה יותר זול להחזיק אותה בבית עם מטפלת זרה, עובדה שלא בחרתי בדרך הזו, והתשלום לבית האבות גם "אוכל לי את הירושה", וכשהכסף של אמא שלי יגמר, והוא בהחלט יגמר, אצטרך לשלם מההכנסה שאין לי כמה אלפי שקלים בחודש.

לא שזה מדאיג אותי, אם לא ישאר לי מספיק כדי לחיות בכבוד, כפי שאני מגדירה כבוד (כלומר מספיק מזומנים כדי לאפשר ביקור חודשי קבוע בצומת ספרים וסטימצקי), אני תמיד יכולה לקוד קידה ולרדת מהבמה ושמשרד הבריאות ישלם על טיפוח הכרובית.

אז מה הם רוצים ממני? שעכשיו, אחרי כל השנים האלה פתאום אתחיל לחבק ולנשק מישהי שאף פעם לא אהבה אותי? היו לה רק טענות אלי והדבר האחרון שהיא הייתה בוחרת לעשות זה לנשק אותי?

וגם יש לה זקן!

אם אנשק אותה בניגוד לרצונה, מישהו יצלם אותי ואני עוד עלולה למצוא את עצמי מככבת בתקשורת בתור זו שעושה מעשים מגונים באישה עם הזקן!

ואז יעשו לי שיימינג בפייסבוק!

ואז בנט יכריז שאני מתאימה מאין כמותי למפלגה שלו (הבנתי שנגמרו לו הקורבנות, אף אחד לא רוצה להכנס במקום יינון מגל, יש מצב שבנט נואש, לכו תדעו). הרי אני אהיה הראשונה שאתפרסם בעוון הטרדת נשים מזוקנות!  ובנט מת על סלבים! וכנראה גם סלביות! (אם כי אני חושדת שהוא לא כ"כ מת על לסביות. לצערי, במקרה הזה, אני לא לסבית). והוא ינסה לצרף אותי. בעל כורחי!

נכון המשכורת נחמדה, גם כשחברים במפלגה כמו מפלגת הקוטג' היהודי, אבל אז חזן ג'וניור בטח יציק לי ואני גם אענה לו ובמוקדם או במאוחר (ההסתברות מורה שזה יהיה מוקדם) כנראה גם ארים ידית של מעדר ואנסה להרביץ קצת היגיון אקטיבי בפדחתו.

זה לא שאני עצבנית, באמת אני לא טיפוס עצבן בכלל, רק יש לי נטיות אלימות כשמעצבנים אותי. ואני בכלל לא רוצה לחשוב על החשיפה הטרמינלית להגיגי זהבה גלאון.

זה יכול להרוג אותי, או להרוג אותה, אני לא בטוחה מה יקרה קודם.

למה? למה לעשות לי את זה?

לא עדיף לתת לכרוביות מזוקנות לנום בשלווה? ולא להגיע למחוזות שכאלה?

מאז שאמא שלי התאלמנה ונשארה לבד, אני מקפידה לצלצל אליה פעמיים ביום, בבוקר  ואח"צ, כדי לוודא שהיא בסדר, או לפחות בסדר מספיק כדי לענות לטלפון.

הצרה שלדבר איתה פעמיים ביום זה גורם לי למועקה, או אם לקרוא לממזר בשמו – דיכאון, חד וחלק.

מצד שני, אני לא מעזה להפסיק להתקשר, כי תקועה לי בראש תמונה שלה שוכבת על הרצפה עם רגל שבורה או אירוע מוחי, אינה מסוגלת להזעיק עזרה, ואף אחד לא יודע – וזו סיטואציה שאני חושבת שלא מגיע לאיש להיות בה.

לכן אני חושקת שיניים מטפוריות ומתקשרת.

ומדברת

וחוטפת קריזה מהשיחה – כי היא חוזרת על עצמה, כאילו לא דיברנו אתמול ושלשום – יותר מ-900 פעם.

בכל יום היא נותנת לי עצה של "זהב" לא להוציא את הכלבה בערב ואני מסבירה לה שאי אפשר לא להוציא אותה בערב כי זו התעללות בכלב.

ולא, אני לא יכולה להוציא אותה פעם אחרונה ב-5 אח"צ כי יהיה לה קשה להתאפק עד למחרת בבוקר ואין לי שום חשק להוציא אותה ב-5 בבוקר שוב.

כל יום אותו הדבר – ואני כבר מרגישה שאני הולכת לצרוח עליה.

אני כבר תוהה שמא כדאי לי להסכים וזהו.

הרי מה זה משנה? במילא עד מחר היא תשכח ושוב תייעץ לי לא להוציא את הכלבה.

אבל זה לא רק זה.

אין לי סבלנות לדבר איתה ואין לי מושג אם היא באמת לא זוכרת דברים שדיברנו עליהם, או שהיא מעמידה פנים.

עשרות פעמים ניסיתי לקחת אותה לעו"ד כדי לטפל בקיום הצוואה של אבא שלי וכל פעם היא "שכחה" שקבענו, או אם היא זכרה, היא גם נזכרה שאת העו"ד הספציפי היא לא סובלת.

לא משנה שהיא לא מכירה אותו – היא לא סובלת אותו וחוץ מזה הוא גנב.

איך היא יודעת? מישהו אמר לה.

שזה פלא גדול בהתחשב בעובדה שהיא לא מדברת אם אף אחד.

היא גם לא יודעת מי ה"מישהו" הזה.

כנראה אותו אחד שאמר לה שמוציאים את שטרות ה-200 שקל מהמחזור ולכן היא מסרבת לקבל שטרות כאלה.

ולמי שתוהה – היא היורשת היחידה, לא אני, אם אקבל משהו, זה יהיה רק אחרי פטירתה, אם בכלל יישאר משהו אחרי הוצאות הטיפול בה.

אבל היא מסרבת להעביר על שמה את חשבונות הבנק ואת הבעלות על הדירה.

ואני כבר התייאשתי.

אם יקרה לה משהו – יקח המון זמן עד שאצליח לקבל גישה לכספים שלה וזו עלולה להיות בעיה, במיוחד אם היא תזדקק למטפלת.

אבל נו, כמו שבעלי אומר, נדאג לזה כשהגשר יתמוטט, מה הטעם לדאוג מעכשיו כשבהחלט יתכן שאני אחזיר ציוד עוד לפניה?

אבל אני כן דואגת – כי מצב שכזה עלול למוטט אותנו כלכלית.

מוסד גריאטרי עולה יותר ממה שבעלי מרוויח וכבר כמה שנים שאני לא יכולה לעבוד בגלל בעיות בריאות, גם מטפלת זרה עולה לא מעט, ואז מה?

נאלץ למכור את הבית שלנו בשביל לממן את הטיפול בה? ולאן נלך?

ובשביל מה?

בשביל מישהי שמעולם לא סבלה אותי, התחרטה שילדה אותי ומקפידה עד היום להזכיר לי עד כמה אני לא מוצלחת?

אני מרגישה כאילו המטוטלת של אדגר אלן פה תלויה מעלי.

וכבר אין לי כוח להיות נחמדה אליה.

אבל אי אפשר לנטוש קשישה במצבה.

אז אני מושכת עוד שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע.

וכל שנותר לי הוא לקוות למותי שלי.