הקלדה חופשית

מאז שבעלי ז"ל נפטר, אני רדופת פחדים.

פחד ליפול ולשבור רגל או יד. אם זה קורה, הלך עלי. אין אף אחד שאוכל לבקש ממנו עזרה מינימלית.

אם אצטרך להתאשפז, או לעבור איזשהו ניתוח, הלך עלי. אנשים ללא משפחה שעלולה לתבוע מקבלים יחס נוראי בבתי החולים בישראל.

חברה שלי, שיש לה משפחה, אבל קטנה, אושפזה במחלקה אורתופדית ובגלל שאף אחד לא ביקר אותה בבית חולים בבקרים הכניסו אותה לחדר מעורב, גברים ונשים, בלי חלון, בלי איוורור, בלי התיחסות מינימלית.

אני חושדת שבתור ערירית עדיף להתפגר ולא להכנס לבית חולים.

אם תהיה לי בעיה, אין מי שיוציא עבורי כסף, אין מי שיעשה קניות, אין מי שילך לרווחה לבקש עזרה. אין מי שיטפל בכלבה.

וזה עוד נושא לסיוטים, הכלבה.

אם קורה לי משהו, אין מי שיטפל בה.

רוב הסיכויים שהיא תמות בצמא לפני שאחסר למישהו.

המשפחה היחידה שיש לי מאושפזת בבית אבות בעוון שיטיון מוחלט.

ואין לי אף אחד אחר.

אני בת יחידה.

אין לי ילדים.

כזוג, לא היו לנו חברים ולא היה כ"כ קשר עם קרובי המשפחה שלו, ובכל מקרה, אלה קרובי המשפחה שלו, את רובם לא ראיתי מאז שנפטר. ואני גם לא מצפה מהם לכלום. אולי רק להופיע כשהם זקוקים למשהו. הם מעולם לא הופיעו כשאנחנו הזדקקנו לעזרה.

וגם אם היו חברים, זה לא משנה, רובם נוטים להעלם כשצריך אותם. אולי בגלל זה לא היו לנו חברים.

אם היה לי פתרון לכלבה, הייתי כבר סוגרת את הבסטה.

יש לי את הבית, הוא אמנם לא שווה הרבה במיוחד, אבל אני מוכנה להשאיר אותו למי שיקח את הכלבה אבל אין מי.

ואין אף אחד שאני סומכת עליו שיטפל באמת בכלבה. ואני לא יכולה לחשוב על מצב שבו היא נזרקת לרחוב או מסיימת את חייה בכלוב באחת הכלביות, זה כמו לחיות בכלא בלי לפשוע.

יש ניתוח, לא רציני, שאצטרך לעבור מתישהו.

בגלל הכלבה אני לא מעזה לקבוע תור.

אי אפשר לעזוב אותה לבד בבית, אני לא רוצה לקחת אותה לפנסיון, כי כלבים שלא רגילים עלולים לצאת משם עם שריטה רצינית, אין מי שיטפל בה בבית. וכמו שאמרתי, ברגע שאני חושבת על היחס לו אני צפויה בבית החולים, אני כבר מעדיפה להתפגר מעכשיו, בלי לסבול בדרך.

היא בת 8, צפויות לה עוד 5-7 שנים, ולי נמאס לחיות.

אחרי שבעלי נפטר, כתבתי צוואה לטובת בת של חברה, וחשבתי שבמקרה הצורך אוכל לסמוך עליה ועל אמא שלה.

ואז אמא שלה חלתה, והיא ניתקה קשר לתקופה. אני לא כועסת עליה, ברור לי שהיא הייתה עמוסה והיו לה בעיות אחרות והיא לא חייבת לי שום דבר, אבל ניתוק הקשר הבהיר לי שאין לי מה לסמוך עליה.

אם אזדקק, היא לא תהיה שם בשבילי.

וזה מילא, אבל פתאום בעלה הטרי למדי, קלט שאולי הירושה בסכנה ופתאום היא חידשה את הקשר והיא מה-זה מתנחמדת. וההתנהגות הזו עושה לי בחילה.

זה בסדר גמור שהיא לא יכולה להיות שם בשבילי, אבל להתנחמד? ללקק? ואני קיוויתי שהיא תדאג לכלבה במקרה הצורך, אבל לבעלה לא הייתי נותנת לגדל אבן מחמד. הוא מתעלל בכלבה בכל פעם שהוא רואה אותה ולא מבין שזו התעללות ולא מוכן להפסיק כשאני מסבירה לו שהוא מתעלל.

הייתי מעדיפה למצוא פיתרון אחר לכלבה, אבל אין כ"כ מי, יש אולי בת של חברה אחרת שהיא ובן זוגה אוהבים כלבים ויש להם 1 משלהם, אני קצת מתביישת לשאול אותם. שלא יחשבו שאני רוצה שאני מנסה להדבק אליהם.

ועכשיו אני צריכה להתחיל לטפל בהשכרת הדירה של אמא שלי, ואני לא בנויה לדברים כאלה, שוכרים ותקלות ותיקונים ולרוץ ולהתווכח ולרדוף אחרי כאלה שלא משלמים. כשבעלי היה בחיים, הייתה לי לפחות תמיכה ומישהו להתיעץ איתו, עכשיו אין. ואני מרגישה חסרת יכולת התמודדות.

לא בא לי עוד.

אין יום בו אני לא חושבת על החיים שלי. לא צפוי לי שום דבר משמח. במקרה הטוב, העתיד שלי יהיה סתמי, במקרה היותר סביר הוא יהיה רע ומלווה בסבל. אין לי שום סיבה לחיות ולא צפויה להיווצר אחת

נמאס לי. חוץ מהכלבה, אין לי בשביל מה לחיות.

אחרי שבעלי נפטר, אמרתי שאחכה שנה, אולי ארגיש יותר טוב, עברה יותר משנה ואני מרגישה גרוע יותר, רק שבינתיים הסתבר שאין פיתרון בשביל הכלבה.

רק בגללה, אנסה להמשיך לסחוב.

בתקווה שלא אשבור יד או רגל או אזדקק לניתוח אפנדיציט.

קשה לי להבין את ההתנהגות של החרדים. אני באמת משתדלת שלא לשנוא אותם, או כל קבוצת אוכלוסיה אחרת באופן גורף, אבל לפעמים זה הופך ממש למשימה בלתי אפשרית, כולל המוזיקה (של סדרה).

למשל באחד הבקרים האחרונים, חציתי רחוב במטרה להגיע לשטח ריק המשמש כמזבלה שכונתית ואהוב במיוחד על כלבים לעשיית צרכים.

הרצועה הייתה מקוצרת לרגלי (כלומר, הכלבה הייתה צמודה לרגל שלי), הכלבה התענינה אך ורק ביעדינו ואפילו לא העיפה מבט באנשים ברחוב, פתאום קלטתי חרדי בוגר, לא ילד, שסטה מדרכו, ניגש אלינו, וניסה לבעוט בה.

למה?

שמישהו רק יגיד לי למה? היא לא סיכנה אותו.

היא אפילו לא הסתכלה עליו.

לא עברנו לידו, הוא ניגש אלינו.

אז למה? מה היא עשתה לו?

ומה לגבי מצוות צער בעלי חיים? הוא לא חש מחויב למצוות ארכאיות? אלא רק למצוות מודרניות כגון איסור לעבוד ו/או להתגייס לצבא?

אלא שהבעטן העריך אותי לא נכון.

אחרי כמה עשרות שנים  של טיולים כשאני קשורה לכלב, אני כבר מתורגלת בכאלה.

כשראיתי אותו מתקרב ונעצר, משכתי אותה אחורה.

הוא בעט.

היא כבר לא הייתה שם.

הוא איבד את שיווי המשקל שלו.

להגיד לכם שאני מצטערת?

Sorry, אני מקפידה על הדיברה ההיא שאוסרת לענות ברעי (שזה אתם, לא השמוק הבועט) עד שקר, אז לא אשקר.

לא הצטערתי על שהוא נפל.

אם אני מצטערת על משהו זה על שלא ניצלתי את ההזדמנות להכנת שקשוקה.

אבל חוששני שכבר עברתי את הגיל שבו אני יכולה להראות בציבור כשאני מקפצת בעליזות על תכשיטי הכתר של מישהו. במיוחד עם מדובר בגבר חרדי (נו, אנחנו גרים באזור מסורתי מתחרד)

ולמה ציינתי שמדובר בחרדי?

כי אני עוד לא נתקלתי בשום חילוני שפוי שיעשה דבר כזה, גם לא בבעל כיפה סרוגה (אולי החילונים והדתיים עסוקים מדי בלעבוד או בלעשות משהו מועיל אחר).

ולא רק אני לא נתקלתי, אלא גם אף אחד מבעלי הכלבים בסביבה לא נתקל וכולנו נתקלנו בחרדים הבועטים בכלב,בחרדים צועקים על בעלי כלבים, בילדים חרדים המשליכים אבנים על הכלב ועל בעליו כאחד ובחרדים המאיצים במיוחד את הרכב שלהם כשהם רואים כלב חוצה את הכביש.

או חתול.

או אישה חילונית עם כלב.

הם לא כל כך בררנים, מין הסתם.

ברור לי שלא כל החרדים הם כאלה, אני מכירה כמה אנשים מקסימים, או לפחות כאלה המציגים חזות מקסימה כלפי, שהם חרדים.

אבל כמה אנשים מקסימים עדיין לא מכסים את הרוב הממש לא מקסים.

וקשה לי להבין למה הם כאלה.

זה שלא ממש אכפת להם מציווי התורה כבר הבנתי, אבל לא אכפת להם איך הם נתפסים בעיני הציבור החילוני?