הקלדה חופשית

אני מקפידה לשנות את השעות והימים שבהם אני מבקרת אצל אמא שלי.

הרעיון הוא שהצוות לא ידע למתי "להכין" אותה. וטוב, אני בהחלט משתדלת, למרות שאני המבקרת היחידה.

בכלל, אני באה לשם רק בגלל הצוות. מבקרת באופן קבוע חבורה של סודנים ובדואים, מתובלים בכמה ישראלים בודדים, רובם ממוצא אתיופי. על התענוג של לראות את החורבה שפעם הייתה אמא שלי, הייתי מוותרת בכייף.

בסה"כ נראה שהם נותנים טיפול טוב, אין לי תלונות ואם היו לי, מה הייתי יכולה לעשות? לקחת אותה אלי הביתה? תוך שבועיים אני פורצת לדירה בקומה ה-15 כדי לקפוץ משם למטה. לא ברור אם אצליח להגיע את המרפסת שלהם כדי לבצע את זממי, הרבה יותר סביר שיתפסו אותי ועוד אמצא את עצמי משלמת יותר מדי כסף לעורך דין גרוע.

בקיצור Loos-loos situation.

זה אולי לא נשמע הכי פוליטיקלי קורקט, אבל באמת, בקושי הסתדרתי איתה כשהיא הייתה במלוא חושיה. ועכשיו, כשלא נותר ממנה כמעט כלום, ממש אין לי סבלנות אליה.

ואני מרגישה רע אם זה.

הייתי רוצה שזה לא יהיה כך. הייתי רוצה ללכת לבקר אותה בששון ובשמחה.

אבל איך אפשר ללכת לבקר בששון ובשמחה, מחלקה שלמה של אנשים סיעודיים, בכסאות גלגלים שגם לא זוכרים מי-הם?

יש שם אחד שכל הזמן מקלל ברוסית ומרביץ למטפלות. על המטפלים הוא לא מעז להרים ידיים. יש כמה זקנות שבשביל להשתיק אותן, נותנים להן לשחק עם בובות ודובים פרוותים. יש אנשים שבוהים בחלל הריק ויש שלא מפסיקים לדבר – לעצמם. יש כאלה שמחוברים למכשירים והם לא ממש בהכרה. יש כאלה שגונחים כל הזמן. לי זה מזכיר קצת את הגיהינום.

אמא שלי הסתכסכה עם אחת מהמשחקות עם בובה כשניסתה לקחת לה את הבובה ועכשיו הם מנסים להרחיק אותה מהבובות. היא לא רוצה בובה לעצמה, אם היא הייתה רוצה היו נותנים לה, כי בשבילם המשמעות היא שקט.

בכל אופן, יש משהו מעורר אימה בחבורה של קשישים ללא בינה, שמשחקים במשחקים של פעוטון. נותנים להם גם להרכיב פאזלים של ילדים קטנים, לשחק במשחקי השחלה וכיו"ב. משחקים המיועדים לילדים עד גיל 3.

אני לא רוצה להגיע לשם.

זה לא שאני רוצה לשבת בתוך הצרכים שלי בבית ושאיש לא יהיה מודע לקיומי, מצבה של אמא שלי הרבה יותר טוב עכשיו, ממה שהיה כשהייתה עדיין בבית שלה.

5 חודשים היא סרבה להתקלח, וסרבה ללבוש טיטול, ולא הייתה לה שום שליטה בצרכים שלה. היא סרבה לאכול הכל חוץ מלחם עם גבינהולא לקחה שום תרופות כרוניות.

הסתובבה ערומה ויצאה כך גם להציק לשכנים, צעקה עליהם, קיללה אותם, בסה"כ הם הבינו שמשהו לא בסדר. התקשרו אלי ולרווחה, גם אם כעסו לא דיברו איתי בכעס.

אי אפשר היה להשיג מטפלת שתסכים לטפל בה, רק עובדות זרות אולי היו מסכימות ואף אחד לא ידע כמה זמן תיקח ההמתנה לכל האישורים. וגם לא בטוח שעובדת זרה הייתה מסכימה לטפל בה, כשהיא במצב כזה.

אז היא עוד הייתה מסוגלת ללכת, מה שאומר שהיא הייתה זקוקה להשגחה צמודה 24 שעות ביממה, שום מטפלת לא יכולה לעשות את זה, מטפלות גם צריכות לישון, ולהתקלח ולחרבן.

בקיצור – יש לי סיוטים מלהגיע למצב כזה. ברור שאני משליכה על עצמי, יכולת ההדחקה שלי לא רעה בכלל, אבל זה גדול ממני. באמת, מי ששפיותו יקרה לו, עדיף שימנע מביקורים במוסדות סיעודיים במידת האפשר.

כשאני חוזרת הביתה משם, לא מסוגלת לישון. אולי הייתי דופקת את הראש אם הייתי יכולה לשתות אלכוהול או לעשן או סתם לבלוע משהו כימי שעושה אנשים מאושרים. בקושי יש לי אפשרויות לעשות Reset לראש שלי.

בעצם אין לי.

לפעמים אולי ספר טוב.

והכי גרוע זו הידיעה שכל אלה שמאושפזים שם, הם ברי המזל – כי דואגים להם, מקלחים אותם ומלבישים אותם ומאכילים אותם. מישהו דאג לאשפז אותם.

לי גם זה לא יהיה, אין אף אחד שידאג לאשפז אותי, פשוט אין.

אני באמת לא יודעת מה מיאש יותר, לראות את המצב שלה, או לפחד שאגיע למצב כזה.

וזה עוד לא הכי נורא בשבילי, הכי נורא זה שאם היא מזהה אותי, היא שואלת על בעלי ע"ה, ואני מתחילה לחיות את השעות של מותו מחדש.

בנושא הזה, אני לא מסוגלת לחסום את הרגשות, הלוואי ויכולתי לומר לה שהוא בסדר ולסגור עניין.

אולי עוד אצליח להגיע לזה.

פעם.

_________________________

ממש לא קשור לכלום:

אני מתלבטת אם לקנות טאבלט או לא, מצד אחד, יש ספרים שיוצאים רק בגירסה דיגיטלית, ואני רוצה לקרוא אותם – בעיקר מד"ב. מצד שני הבנתי שהקריאה לאורך זמן בטאבלט לא ממש נוחה.

וממש לא בא לי לזרוק סתם כסף. אם לזרוק כסף עדיף על משהו שלפחות יגרום לי איזושהי הנאה, לא?

למישהו כאן יש ניסיון ויכול להמליץ על מכשיר ש:

א. יאפשר להוריד את כל הפורמטים של ספרים דיגיטליים בעברית.

ב. מאפשר קריאה נוחה לאורך זמן, כולל לפני השינה.

???

אחד הפאקים בלהיות אישה ואלמנה בו זמנית, שאין מי שיחליף נורה.

נורה רגילה ידעתי להחליף עוד מימי המעונות העליזים שלי (מעונות קסל ואח"כ קנדה, למי שתהה), אבל פלורסנט? גבוה? איך לעזאזל עומדים על סולם (טוב, שרפרף דו שלבי כזה, אם הייתי פעם טרזן על עץ תות, זה עבר לי במרוצת השנים, וגם אין עצי תות בסביבה שלי) ומחליפים פלורסנט עם 2 הידיים?

עכשיו, היות וידי קצרה, נאלצתי לבקש ממישהו, שזה מביך למדי.

אבל כנראה גם הסטרטר נדפק, אז בהתחלה זה פעל ואח"כ כבר לא.

וכך מצאתי את עצמי בלי אור במטבח. בכלל. כל הסופ"ש.

אז הדלקתי נרות והיו לי כמה ימים רומנטיים להפליא. ארוחה לאור נרות – לאחת ולכלב ממורמר (כי היא תמיד רוצה יותר חטיפים ממה שהקציתי לה).

אי לכך ובהתאם לזאת מצאתי את עצמי הולכת לקנות מנורה ולמצוא מישהו שירכיב אותה.

בד"כ בעלי היה עושה את זה, מרכיב מנורות.

וגם קונה אותן.

ואני לא יודעת איך.

כלומר, אני כנראה מכירה את התיאוריה טוב יותר מ-90% מהאוכלוסייה הכללית, אבל אולי דווקא בגלל זה, פחדתי לקנות בעצמי.

בלית ברירה, בתום יום עבודה רועש ועמוס, גררתי את עצמי לחנות חשמל מיתולוגית ששייכת לקרובי משפחה של בעלי בקרבת משפחה לא ברורה, שהופכת אפילו מיסתורית כשמבינים שהם לא שייכים לאותה עדה, או אפילו לא היגיעו מאותה יבשת.

אבל שיהיה.

בקיצור, הלכתי, קניתי, הייתי מאוד גאה בעצמי, ואז התקשרתי לחשמלאי.

הוא אמר שזה יעלה לי 100 שקל, והבטיח להגיע.

ב-ארבע וחצי.

ברבע לחמש התקשרתי אליו, הוא אמר שהוא תתכף מגיע, עיניין של כמה דקות.

ב- חמש וחצי התקשרתי שוב, לא רציתי להיות נודניקית, אבל חשבתי שאולי הוא טעה בדרך.

הוא נשבע שהוא כבר מגיע.

בשש וחמישה הוא אכן היגיע, בחן את הקיר, את המנורה המנוחה והתקשר למישהו ופקד עליו להגיע ב-שבע פונקט ולהחליף לי את המנורה. אמר שהוא מצטער, אין לו זמן ושיבוא חשמלאי אחר ב-שבע בול, ויחליף את המנורה.

אה, ואצטרך לשלם לו 100 שקל.

בשבע אף אחד לא היגיע.

בשבע וחצי התקשרתי לחשמלאי המקורי כי זה המספר שהיה לי, והוא אמר לי שהוא בבית כנסת ולא יכול לדבר.

בשמונה, חזרתי לחשמלאי המתפלל ואמרתי לו שאם הוא לא מגיע תוך 10 דקות שלא יטרח.

היגיע תוך 7 דקות.

שאל למה אני עצבנית. לא יכולתי להתאפק, שאלתי אותו אם במקרה הוא צאצא של שטוקס, האינסטלטור המיתולוגי מהמערכון של קישון, הוא הסתכל עלי במבט של תרנגול ואמר לי שהוא לא חושב.

בהתלהבות הסכמתי איתו שהוא אכן לא חושב.

בסוף, הוא עלה על השיש, הרביץ ריקוד חשמלאים ותיק הכולל חשיפת טבור ובטן שעירה, שבסופו המנורה הוחלפה.

שילמתי לו 100 שקל. ברכתי הגומל וגם הוספתי ברכה על "המצילינו מיד כלל סוגי החשמלאים, האינסטלטורים ומתקיני המזגנים" ועכשיו יש לי מנורה חדשה לגמרי, עם אחריות ל-5 שנות פעולה רצופה.

ומפלס עצבים  ברמה מרוקאית.

וכעת אני צריכה לקרוא לטכנאי מחשבים.

ושוב איתכם.

בעלי נפטר לפני למעלה משנה.

וטרם זרקתי את כל מה שאני לא צריכה.

אין לי מושג למה אני ממתינה.

הבית מלא חפצים שהגדרה המדויקת שלהם תהיה זבל.

הוא לא אהב להשליך דברים, אגר.

ואני אפילו לא יודעת מה הדברים הללו, למה הם משמשים ומה יש בכלל – מכאן ניתן להסיק בבטחון מלא, שגם אם יש בבית משהו שאי פעם, בנסיבות כל שהן, אצטרך, אני לא יודעת איפה הוא או איך זה נראה ולכן המעשה הלוגי הוא פשוט להשליך.

להזמין מכולה ליומיים ולרוקן הכל.

ואז להזמין שרות ניקיון.

אבל אני לא מצליחה לעשות את זה.

יש לי חסם נפשי כלשהו. כאילו שאין לי זכות.

ביקשתי מהאחים ומבני הדודים שלו לבוא לקחת מה שהם רוצים ואף אחד לא בא.

בסוף ימאס לי ובאמת אשליך הכל, בלי למיין.

כי המיון מרגיש לי קצת כמו חטטנות.

וקצת כמו משהו שהוא לא היה מסכים שאעשה.

כשהיינו זוג צעיר ואני טרם אולפתי במלואי, ניסיתי להשליך חולצה שהייתה קטנה עליו בברור. כאילו, היא הייתה מימי התיכון העליזים שלו. עם טאצ' עיצובי מובהק של שנות ה-60.

שנים הוא לא סלח לי! שנים!

ועכשיו זה.

אף אחד לא מבין מה הבעיה שלי, אצל כולם זה נראה פשוט, יאללה לזרוק.

אני לא בטוחה שאם חלילה מישהו מאשי ה"יאללה לזרוק" יגיעו למצבי יהיה להם כל כך קל לזרוק את החפצים שלהם, אבל ידוע שקל לדבר ועכוד יותר קל ליעץ לאחרים.

גם אם מדובר בעצות נבונות להפליא, עדיין, רוב האנשים לא רציונליים.

אם האנושות הייתה רציונלית, מי היה קונה קרקע חקלאית בטבריה במחיר מופקע? מי היה קונה "זכות" לדירה בנס ציונה? 

מי היה מפרנס את הבאבות ושאר עושי הפלאים?

מי?