הקלדה חופשית

מ-2 דברים, אמא שלי אף פעם לא התלהבה, מנשיקות וחיבוקים וממני. גם כשהייתי קטנה, אפילו אם ניסיתי לבקש, או להתחנן, בבכי, על ארבע, כלום! שום נשיקה לא הייתה שם בשבילי (אם כי עלי להודות שפעם היא הביאה לי אצבעון, מפלסטיק ירוק). לזכותה יאמר שהיא לא נישקה ולא חיבקה גם אף אחד אחר. לפחות לא שאני ראיתי.

אם היא אהבה מישהו היא בהחלט הצליחה לשמור זאת בסוד כמוס למהדרין.

כשהגעתי בפעם ראשונה להכיר את ההורים של בעלי ונכנסנו פנימה אמא שלו חיבקה ונישקה אותו ואני בהיתי בה בתדהמת אמת, עקב נפתולי הגורל הייתי בטוחה שרק מזרחיים עושים דברים כאלה – מנשקים בן שהיגיע הביתה אחרי שבועיים בחיפה!

למעשה, התדהמה שלי הייתה כנראה קטנה יותר, לו היא הייתה מקבלת את פנינו כשהיא צבועה בשחור, לבושה בחצאית רפיה (אדומה!) בלבד ועצם קטנה באפה אחת גדולה בשערה.

עד כדי כך הייתי שרוטה, או דפוקה או גם וגם.

שנתפשר על דפוקה? לא שזה השתנה מאוד מאז, אני עדיין דפוקה לפי כל קנה מידה אנושי. לפעמים אני חושבת שהיה לילדים הפוטנציאלים שלי מזל גדול שהם לא נולדו אצלי, לקח לי הרבה שנים להבין שרוב מה שאמא שלי טענה שככה זה צריך להיות והכל לטובתי, היה פשוט התעללות או חוסר אכפתיות. ומה לעשות שהורות מתעללת נוטה לעבור בירושה, בעיקר כל עוד לא הבנתי שמה שעברתי היה התעללות ולא "אכפתיות".

בכל אופן, גם עכשיו כשאני יודעת שהצוות בבית האבות מסתכל, אני לא מסוגלת לנשק אותה.

כשיצאתי מהמחלקה, בפעם האחרונה שביקרתי בבית האבות אני שומעת את אחת המטפלת מעירה משהו על זה שאני יוצאת בלי לנשק את אמא שלי לשלום.

כאילו יש איזה פרוטוקול איך אמורים להיפרד ממחוקי מוח במחלקה סיעודית. יש גבול לכל תעלול. מילא לרוץ בגשם ובחמסין לבקר את הצוות, כי היא גם ככה לא יודעת מי בא ומי הלך.

היא 

א. כאמור, היא בכלל לא יודעת מי אני.

ב. היא שוכחת תוך מצמוץ כל דבר. אין ממש סיבה להתאמץ.

ג. אף פעם לא נישקתי אותה ואני לא רואה שום סיבה להתחיל עכשיו.

ד. יש לה זקן.

אני לא מבינה למה אנשים אוהבים לדחוף את האף, להציע הצעות, למתוח ביקורת ובכלל לצפות שכולם יתנהגו לפי איזה פרוטקול שהשתרש במוחם הקודח עקב צפיית יתר בטלנובלות ספרדיות נטולות פואנטה ו/או סוף.

למה הם ישר קפצו למסקנה שלי אין לב? מילא קפצו, זכותם לחשוב מה שהם רוצים, זכותי להסתובב ללא לב. למה לומר את זה ככה כשאני שומעת אבל לא רואה מי אמר?

היה הרבה יותר זול להחזיק אותה בבית עם מטפלת זרה, עובדה שלא בחרתי בדרך הזו, והתשלום לבית האבות גם "אוכל לי את הירושה", וכשהכסף של אמא שלי יגמר, והוא בהחלט יגמר, אצטרך לשלם מההכנסה שאין לי כמה אלפי שקלים בחודש.

לא שזה מדאיג אותי, אם לא ישאר לי מספיק כדי לחיות בכבוד, כפי שאני מגדירה כבוד (כלומר מספיק מזומנים כדי לאפשר ביקור חודשי קבוע בצומת ספרים וסטימצקי), אני תמיד יכולה לקוד קידה ולרדת מהבמה ושמשרד הבריאות ישלם על טיפוח הכרובית.

אז מה הם רוצים ממני? שעכשיו, אחרי כל השנים האלה פתאום אתחיל לחבק ולנשק מישהי שאף פעם לא אהבה אותי? היו לה רק טענות אלי והדבר האחרון שהיא הייתה בוחרת לעשות זה לנשק אותי?

וגם יש לה זקן!

אם אנשק אותה בניגוד לרצונה, מישהו יצלם אותי ואני עוד עלולה למצוא את עצמי מככבת בתקשורת בתור זו שעושה מעשים מגונים באישה עם הזקן!

ואז יעשו לי שיימינג בפייסבוק!

ואז בנט יכריז שאני מתאימה מאין כמותי למפלגה שלו (הבנתי שנגמרו לו הקורבנות, אף אחד לא רוצה להכנס במקום יינון מגל, יש מצב שבנט נואש, לכו תדעו). הרי אני אהיה הראשונה שאתפרסם בעוון הטרדת נשים מזוקנות!  ובנט מת על סלבים! וכנראה גם סלביות! (אם כי אני חושדת שהוא לא כ"כ מת על לסביות. לצערי, במקרה הזה, אני לא לסבית). והוא ינסה לצרף אותי. בעל כורחי!

נכון המשכורת נחמדה, גם כשחברים במפלגה כמו מפלגת הקוטג' היהודי, אבל אז חזן ג'וניור בטח יציק לי ואני גם אענה לו ובמוקדם או במאוחר (ההסתברות מורה שזה יהיה מוקדם) כנראה גם ארים ידית של מעדר ואנסה להרביץ קצת היגיון אקטיבי בפדחתו.

זה לא שאני עצבנית, באמת אני לא טיפוס עצבן בכלל, רק יש לי נטיות אלימות כשמעצבנים אותי. ואני בכלל לא רוצה לחשוב על החשיפה הטרמינלית להגיגי זהבה גלאון.

זה יכול להרוג אותי, או להרוג אותה, אני לא בטוחה מה יקרה קודם.

למה? למה לעשות לי את זה?

לא עדיף לתת לכרוביות מזוקנות לנום בשלווה? ולא להגיע למחוזות שכאלה?

מאז שבעלי ז"ל נפטר, אני רדופת פחדים.

פחד ליפול ולשבור רגל או יד. אם זה קורה, הלך עלי. אין אף אחד שאוכל לבקש ממנו עזרה מינימלית.

אם אצטרך להתאשפז, או לעבור איזשהו ניתוח, הלך עלי. אנשים ללא משפחה שעלולה לתבוע מקבלים יחס נוראי בבתי החולים בישראל.

חברה שלי, שיש לה משפחה, אבל קטנה, אושפזה במחלקה אורתופדית ובגלל שאף אחד לא ביקר אותה בבית חולים בבקרים הכניסו אותה לחדר מעורב, גברים ונשים, בלי חלון, בלי איוורור, בלי התיחסות מינימלית.

אני חושדת שבתור ערירית עדיף להתפגר ולא להכנס לבית חולים.

אם תהיה לי בעיה, אין מי שיוציא עבורי כסף, אין מי שיעשה קניות, אין מי שילך לרווחה לבקש עזרה. אין מי שיטפל בכלבה.

וזה עוד נושא לסיוטים, הכלבה.

אם קורה לי משהו, אין מי שיטפל בה.

רוב הסיכויים שהיא תמות בצמא לפני שאחסר למישהו.

המשפחה היחידה שיש לי מאושפזת בבית אבות בעוון שיטיון מוחלט.

ואין לי אף אחד אחר.

אני בת יחידה.

אין לי ילדים.

כזוג, לא היו לנו חברים ולא היה כ"כ קשר עם קרובי המשפחה שלו, ובכל מקרה, אלה קרובי המשפחה שלו, את רובם לא ראיתי מאז שנפטר. ואני גם לא מצפה מהם לכלום. אולי רק להופיע כשהם זקוקים למשהו. הם מעולם לא הופיעו כשאנחנו הזדקקנו לעזרה.

וגם אם היו חברים, זה לא משנה, רובם נוטים להעלם כשצריך אותם. אולי בגלל זה לא היו לנו חברים.

אם היה לי פתרון לכלבה, הייתי כבר סוגרת את הבסטה.

יש לי את הבית, הוא אמנם לא שווה הרבה במיוחד, אבל אני מוכנה להשאיר אותו למי שיקח את הכלבה אבל אין מי.

ואין אף אחד שאני סומכת עליו שיטפל באמת בכלבה. ואני לא יכולה לחשוב על מצב שבו היא נזרקת לרחוב או מסיימת את חייה בכלוב באחת הכלביות, זה כמו לחיות בכלא בלי לפשוע.

יש ניתוח, לא רציני, שאצטרך לעבור מתישהו.

בגלל הכלבה אני לא מעזה לקבוע תור.

אי אפשר לעזוב אותה לבד בבית, אני לא רוצה לקחת אותה לפנסיון, כי כלבים שלא רגילים עלולים לצאת משם עם שריטה רצינית, אין מי שיטפל בה בבית. וכמו שאמרתי, ברגע שאני חושבת על היחס לו אני צפויה בבית החולים, אני כבר מעדיפה להתפגר מעכשיו, בלי לסבול בדרך.

היא בת 8, צפויות לה עוד 5-7 שנים, ולי נמאס לחיות.

אחרי שבעלי נפטר, כתבתי צוואה לטובת בת של חברה, וחשבתי שבמקרה הצורך אוכל לסמוך עליה ועל אמא שלה.

ואז אמא שלה חלתה, והיא ניתקה קשר לתקופה. אני לא כועסת עליה, ברור לי שהיא הייתה עמוסה והיו לה בעיות אחרות והיא לא חייבת לי שום דבר, אבל ניתוק הקשר הבהיר לי שאין לי מה לסמוך עליה.

אם אזדקק, היא לא תהיה שם בשבילי.

וזה מילא, אבל פתאום בעלה הטרי למדי, קלט שאולי הירושה בסכנה ופתאום היא חידשה את הקשר והיא מה-זה מתנחמדת. וההתנהגות הזו עושה לי בחילה.

זה בסדר גמור שהיא לא יכולה להיות שם בשבילי, אבל להתנחמד? ללקק? ואני קיוויתי שהיא תדאג לכלבה במקרה הצורך, אבל לבעלה לא הייתי נותנת לגדל אבן מחמד. הוא מתעלל בכלבה בכל פעם שהוא רואה אותה ולא מבין שזו התעללות ולא מוכן להפסיק כשאני מסבירה לו שהוא מתעלל.

הייתי מעדיפה למצוא פיתרון אחר לכלבה, אבל אין כ"כ מי, יש אולי בת של חברה אחרת שהיא ובן זוגה אוהבים כלבים ויש להם 1 משלהם, אני קצת מתביישת לשאול אותם. שלא יחשבו שאני רוצה שאני מנסה להדבק אליהם.

ועכשיו אני צריכה להתחיל לטפל בהשכרת הדירה של אמא שלי, ואני לא בנויה לדברים כאלה, שוכרים ותקלות ותיקונים ולרוץ ולהתווכח ולרדוף אחרי כאלה שלא משלמים. כשבעלי היה בחיים, הייתה לי לפחות תמיכה ומישהו להתיעץ איתו, עכשיו אין. ואני מרגישה חסרת יכולת התמודדות.

לא בא לי עוד.

אין יום בו אני לא חושבת על החיים שלי. לא צפוי לי שום דבר משמח. במקרה הטוב, העתיד שלי יהיה סתמי, במקרה היותר סביר הוא יהיה רע ומלווה בסבל. אין לי שום סיבה לחיות ולא צפויה להיווצר אחת

נמאס לי. חוץ מהכלבה, אין לי בשביל מה לחיות.

אחרי שבעלי נפטר, אמרתי שאחכה שנה, אולי ארגיש יותר טוב, עברה יותר משנה ואני מרגישה גרוע יותר, רק שבינתיים הסתבר שאין פיתרון בשביל הכלבה.

רק בגללה, אנסה להמשיך לסחוב.

בתקווה שלא אשבור יד או רגל או אזדקק לניתוח אפנדיציט.

היום, יום באסה.

זה אחד הימים הללו, שבהם אני בוכה מאז שחזרתי הביתה.

ואז נזכרתי שיש לי בלוג. ומהו בלוג, אם לא המקום המושלם ליבב בו כדבעי? מקסימום אנשים יכנסו, יראו פוסט באסה, יצאו בשקט ואף אחד לא ידע שהם היו פה.

לא כמו אנשים תלת מימדיים עם נוכחות רווית ריח שווארמה עם בצל מטוגן, שאם אתחיל לבכות לידם יאלצו להמציא איזה תירוץ כדי לברוח ממני, נניח כמו, לחתול יש תור רופא שיניים, או לקיפוד המחמד של השכנה יש תור להחלקת שיער והם בדיוק הבטיחו להסיע אותו.

לכתוב אני אוהבת, תמיד אהבתי. גם בעבודה אני כותבת, אבל אלה דברים של אנשים מבוגרים ורציניים, ואני אף פעם לא רציתי להיות אדם מבוגר שקם בבוקר, לוקח תיק והולך לעבודה.

העבודה שלי קשורה בעקיפין לכספים ואיכות חיים ואני איכשהו צריכה למנוע מהעשירים לקחת מהעניים, כי בזה אני מאמינה, אבל רוב המערכת לא שותפה לאמונות הסמולניות שלי. וכן, אני סמולנית מסריחה הגאה במסריחותה, תמיד הייתי. לכן אני צריכה להלחם בכל החזיתות.

ולפעמים, כמו היום, נמאס לי.

אני רוצה את העבודה הזו.

רוב הזמן אני אוהבת את המקום ואת רוב האנשים.

אפילו התשלום עוזר לי קצת, לא הרבה, כי אני מקבלת רק שכר מינימום שעתי.

ואם אני אשב בבית, רוב הסיכויים שאוותר לגמרי ואמצא את עצמי בוחרת דרך יציאה שעוברת מול משאית בתקווה שהיא נהוגה בידי בדואי ורצוי שונא ישראל.

אז אני מכריחה את עצמי להמשיך לעבוד.

היום, נדמה לי שהכל הולך לעזאזל.

הבוס חדש. ולא בדיוק יודע מה הוא עושה.

הוא צעיר יחסית. ונחמד יחסית, אלא שאין לו ניסיון בכלל ובמערכות כאלה בפרט והוא קידם כל מיני אנשים שהכישורים הכי בולטים שלהם היא לשון חמימה ולחה שיודעת ללקק במקום רגיש ואני כבר רואה את החורבן מתקרב.

אליו, אליהם (מהם אכפת לי פחות מאשר מקיפודי מחמד לדורותיהם), למערכת, למוסד עבורו אנחנו עובדים ולקודקודים והקודקודות הבכירים. אמנם לא אלי ולא לחברים שלי, אבל עדיין, לא רוצה לראות את הספינה הזו טובעת בבוצה רעילה.

ניסיתי לדבר איתו, בעדינות, בבוטות, המבוגרים האחרים ניסו, הוא מסרב להקשיב.

אני מעדיפה לכתוב כאן, בתיקווה להוציא את זה מהמערכת שלי, שאצליח לשתוק במשרד.

חברה אחת שלי אמרה, שהבוסים זמניים ואנחנו נצחיים. יש בזה משהו.

אולי אני צריכה להרפות.

לצוף.

זה מה שעשיתי עם הבוס הקודם. צפתי.

אבל הייתה לי תיקווה שהבוס החדש יביא שינוי.

הוא הביא, אבל לא את זה שקיוויתי לו.

נו מילא.

אם הוא לא יחשב כיוון מחדש בזריזות, תוך כמה חודשים יהיה לי בוס חדש לבכות בגללו.

חבל שכך.

ובבניין ציון ננוחם, או לפחות בטישו רווי אלוורה.