הקלדה חופשית

הסלולרי שלי, LG חביב, החליט שנמאס לו לחיות בתוך כיסים וכאלה והחליט להתאבד, בקפיצת ראש לתוך האסלה, יותר מ-20 שנים יש לי סלולרי. הקיים הממוצע של כל מכשיר אצלי היה 5-6 שנים, עד שהפלסטיק התפרק לו.

ברוך האשם תמיד, הייתי מפילה אותם על ימין ולעל שמאל, אבל תמיד ביבשה, מה פתאום זה החליט לקפוץ למים אחרי פחות משנה וחצי בשרות נשגב מבינתי, בכל אופן, הוא עשה את זה.

וכל מה שאמר היה בלופ -בלופ.

כמו שאר העולם הנאור ומוכה מגפת ההשמנה, כל החיים שלי בטלפון העלוב הזה, מספרי טלפון, מסרונים, עניני עבודה, ענינים משפטיים, אני בלי תכולת הטלפון – יכולה לקפוץ בעצמי לאסלה.

אי לכך, שלפתי אותו מהאסלה, הנקייה, יש לציין. זה היה רגע של בטרם, לא של אחרי. ולא, אין לי מושג מה הייתי עושה לו היה מדובר ברגע של אחרי. ניגבתי אותו מעדנות, לקחתי לי כמה דקות להתאושש מהפניקה, עטפתי אותו במגבת ואצתי-רצתי למיון-סלולריים בניסיון נואש להציל אותו, לעשות לו שטיפת קיבה, או יבוש כללי, ענא עראף מה הטיפול לסלוריים אובדניים? בכל אופן, הייתי חייבת להציל את המידע, לגבי המכשיר, הייתי די סקפטית בנוגע ליכולתי המנטלית להצמיד ניצול מהאסלה לאוזן שלי.

הראשון שהגעתי לפתח ארון הסתרים שלו (החנות שלו הייתה בתוך ארון! באלוהי הירבועים המוטנטיים נשבעת לכם) הסתכל על יקירי הרטוב ופסק שהוא לא מטפל בכאלה. הכוונה ב-LG. אפילו לא נתן לי לפתוח את הפה ולהודות שאני רוצה את הסים, במידת האפשר את הנתונים האחרים ולהעביר הכל לתוך מכשיר חדש-דנדש. כי, כאמור ההתלהבות שלי להצמיד לאוזן משהו ששהה בתוך אסלה, ולא משנה בכמה מגבונים אמרק את המסכן, לא הייתה משהו.

אידיוט. ובהפסד המכירה שלו התנחמתי.

בלית ברירה שרכתי דרכי לאחד אחר שהתחיל להרצות לי על קורוזיה וכאלה. נכון, ההופעה שלי לא הייתה מרשימה במיוחד וגם גררתי אחרי עגלת שוק – מה שלא מוסיף שיק מתוחכם לאף אחד. אבל עדיין, נפגעתי נפשית, מי הילד הזה שיסביר לי על קורוזיה? סביר למדי שאני יודעת יותר ממנו על קורוזיות למינן, אם כי לא על פתיחת ברגים של מכשירים סלולריים.

מה עוד שבשביל לפתוח ברגים צריך קודם לראות אותם, ואיך לומר את זה, הקטע הזה כבר מתקיל אותי. חוצמזה, הוא רימה, הוא השתמש במברג מגנטי או עם פטנט אחר שמחזיק בברגים, לי אין כזה.

ז"א אולי יש, רק שאין לי מושג איפה וזה שווה ערך לאין.

בקיצור, הוא פתח אותו וייבש אותו. הטלפון אמנם חי, את המסרונים אי אפשר להעביר, את שאר הדברים כן.

ו-כמו שכבר החלטתי – קניתי חדש.                                                                                                                                  

ולא, ממש לא הסתדרתי איתו, כאילו, ידעתם שצריך להוריד מקלדת בעברית? אני לא ידעתי. מבחינתי מקלדת עברית הייתה משהו שתמיד היגיע ביחד עם המכשיר.

מזל שאחת הצעירות בעבודה לקחה אותו והתעסקה איתו איזה שעתיים. אם היא צחקה עלי, היה בה מספיק רחמים לעשות את זה הרחק מאוזני, שגם זה משהו, לא?

הצרה שכעת יש לי כל מיני אפילקציות שהסתדרתי טוב מאוד בלעדיהן, כגון וואצאפ.

וקנדי קראש. יש לי קנדי קראש.

וכך, באיחור ניכר ולא אופנתי בעליל, הצלחתי להתמכר לקנדי קראש. כאילו בערך, אני לא משחקת שעות ואני מסרבת בכל תוקף להוציא כסף על העניין, כי יש גבול לכל תעלול ונכון שיש לי נטיה להתמכרויות, אבל, בשלב זה הצלחתי לשים את הגבול בקנדי קראש. 7 ימים מאז החלפתי את המכשיר, 6 ימים מאז התקנת המשחק ואני לא משחקת יותר משעתיים ביום.

וטוב, בכל הישיבות עם מדד השעמום הגבוה. במחשבה שניה, יש לי הרגשה שעוד אברך את הקנדי קראש וכל צאצאיו, החוקיים והבלתי חוקיים כאחד.

ואני תמיד יכולה לטעון שככה אני נלחמת באלצהיימר, עובדה, חוקרים גילו שמשחק במשחקי מחשב/סלולרי במשך 10 דקות ביום מפחית את התפתחות האלצהיימר.

מאידך, כמו כל המחקרים, בהחלט יתכן שמי שהסכימו להשתתף בו והסכימו לשחק במשחקים הללו מראש מועדים פחות ללקות באלצהיימר. כי מבוגר צריך להיות די לא נורמטיבי כדי להסכים להתנסות בזה בכלל. אם זה כך, אני יכולה להיות רגועה, נורמטיבית זו לא אני.

בסה"כ מיליוני שנים שרד המין האנושי בלי סלולרי בכיס, נכון, היו כל מיני פטנטים אחרים לדבר עם חברים, כגון טופי טמטם, מדורות, איתות בעזרת מראות, יוני דואר ואפילו דואר ישראל בתקופה בה הצבי שלו עדיין לא נפל חלל על במותיך ישראל.

הסתדרנו.

נכון, כשבחור היה לוקח את מספר הטלפון שלי ומבטיח שיתקשר, לא הייתי יכולה להתרחק מהטלפון במשך ימים וכל ביקור תמים בשירותים היה מלווה בחרדות של מה אם עכשיו בדיוק הוא יתקשר. מאידך אפשר היה לערוך קניות בסופר בנחת, בלי שדודה פרומה תבלבל את המוח על החתונה של דוד תנחום שנערכה בטשקנט לפני 62 שנים ולא היגישו בה מלפפונים חמוצים! או אולי דווקא כן היגישו מלפפונים חמוצים וממתי מגישים מלפפונים חמוצים בחתונה? מהות השערוריה המדויקת עדיין לא התבהרה לי.  ובלי לשמוע 3 נשים שונות נוזפות בילדים שלהן ו-5 נשים אחרות מתלוננות על הילדים שלהן – הכל בטלפון, בקולי קולות, כדי שכו-לם ישמעו. אף אחד לא התקשר בעניני עבודה ב-03.00 לפנות בוקר, כי אם הוא ער, למה שמישהו אחר ישן?

אפשר היה גם לשבת בבית קפה עם חברה ואשכרה לדבר עם החברה שמולך, במקום לדבר עם החברה שכרגע נמצאת בסקי בחרמון, ואילו עם החברה שמולך לדבר כשיושבים במסעדה עם החברה ההיא מהסקי בחרמון, אחרי שהיא תחזור מהסקי כמובן. מה אומר? החיים היו הרבה יותר פשוטים אז, בימים הקדומים ההם. לפחות היה קל לזכור עם מי מדברים בכל רגע נתון.

אף אחד לא סימס באמצע הלילה "ערה?" כדי שהצפצוף של הסמס יעיר אותי ואז אוכל לענות "כן", או להשליך את המכשיר מבעד לחלון, לבחירתי.

וכמובן, לא הייתי רדופה ע"י קנדי קראש.

לא היה בכלל קנדי קראש. לעומת זאת היה סוליטר, עם 2 חפיסות קלפים. שלקחתי איתי לרוב המקומות. במחשבה שניה, הן שקלו יותר מהסלולרי. אז אולי הקידמה כן טובה.

לפחות במניעת כאבי גב.

מ-2 דברים, אמא שלי אף פעם לא התלהבה, מנשיקות וחיבוקים וממני. גם כשהייתי קטנה, אפילו אם ניסיתי לבקש, או להתחנן, בבכי, על ארבע, כלום! שום נשיקה לא הייתה שם בשבילי (אם כי עלי להודות שפעם היא הביאה לי אצבעון, מפלסטיק ירוק). לזכותה יאמר שהיא לא נישקה ולא חיבקה גם אף אחד אחר. לפחות לא שאני ראיתי.

אם היא אהבה מישהו היא בהחלט הצליחה לשמור זאת בסוד כמוס למהדרין.

כשהגעתי בפעם ראשונה להכיר את ההורים של בעלי ונכנסנו פנימה אמא שלו חיבקה ונישקה אותו ואני בהיתי בה בתדהמת אמת, עקב נפתולי הגורל הייתי בטוחה שרק מזרחיים עושים דברים כאלה – מנשקים בן שהיגיע הביתה אחרי שבועיים בחיפה!

למעשה, התדהמה שלי הייתה כנראה קטנה יותר, לו היא הייתה מקבלת את פנינו כשהיא צבועה בשחור, לבושה בחצאית רפיה (אדומה!) בלבד ועצם קטנה באפה אחת גדולה בשערה.

עד כדי כך הייתי שרוטה, או דפוקה או גם וגם.

שנתפשר על דפוקה? לא שזה השתנה מאוד מאז, אני עדיין דפוקה לפי כל קנה מידה אנושי. לפעמים אני חושבת שהיה לילדים הפוטנציאלים שלי מזל גדול שהם לא נולדו אצלי, לקח לי הרבה שנים להבין שרוב מה שאמא שלי טענה שככה זה צריך להיות והכל לטובתי, היה פשוט התעללות או חוסר אכפתיות. ומה לעשות שהורות מתעללת נוטה לעבור בירושה, בעיקר כל עוד לא הבנתי שמה שעברתי היה התעללות ולא "אכפתיות".

בכל אופן, גם עכשיו כשאני יודעת שהצוות בבית האבות מסתכל, אני לא מסוגלת לנשק אותה.

כשיצאתי מהמחלקה, בפעם האחרונה שביקרתי בבית האבות אני שומעת את אחת המטפלת מעירה משהו על זה שאני יוצאת בלי לנשק את אמא שלי לשלום.

כאילו יש איזה פרוטוקול איך אמורים להיפרד ממחוקי מוח במחלקה סיעודית. יש גבול לכל תעלול. מילא לרוץ בגשם ובחמסין לבקר את הצוות, כי היא גם ככה לא יודעת מי בא ומי הלך.

היא 

א. כאמור, היא בכלל לא יודעת מי אני.

ב. היא שוכחת תוך מצמוץ כל דבר. אין ממש סיבה להתאמץ.

ג. אף פעם לא נישקתי אותה ואני לא רואה שום סיבה להתחיל עכשיו.

ד. יש לה זקן.

אני לא מבינה למה אנשים אוהבים לדחוף את האף, להציע הצעות, למתוח ביקורת ובכלל לצפות שכולם יתנהגו לפי איזה פרוטקול שהשתרש במוחם הקודח עקב צפיית יתר בטלנובלות ספרדיות נטולות פואנטה ו/או סוף.

למה הם ישר קפצו למסקנה שלי אין לב? מילא קפצו, זכותם לחשוב מה שהם רוצים, זכותי להסתובב ללא לב. למה לומר את זה ככה כשאני שומעת אבל לא רואה מי אמר?

היה הרבה יותר זול להחזיק אותה בבית עם מטפלת זרה, עובדה שלא בחרתי בדרך הזו, והתשלום לבית האבות גם "אוכל לי את הירושה", וכשהכסף של אמא שלי יגמר, והוא בהחלט יגמר, אצטרך לשלם מההכנסה שאין לי כמה אלפי שקלים בחודש.

לא שזה מדאיג אותי, אם לא ישאר לי מספיק כדי לחיות בכבוד, כפי שאני מגדירה כבוד (כלומר מספיק מזומנים כדי לאפשר ביקור חודשי קבוע בצומת ספרים וסטימצקי), אני תמיד יכולה לקוד קידה ולרדת מהבמה ושמשרד הבריאות ישלם על טיפוח הכרובית.

אז מה הם רוצים ממני? שעכשיו, אחרי כל השנים האלה פתאום אתחיל לחבק ולנשק מישהי שאף פעם לא אהבה אותי? היו לה רק טענות אלי והדבר האחרון שהיא הייתה בוחרת לעשות זה לנשק אותי?

וגם יש לה זקן!

אם אנשק אותה בניגוד לרצונה, מישהו יצלם אותי ואני עוד עלולה למצוא את עצמי מככבת בתקשורת בתור זו שעושה מעשים מגונים באישה עם הזקן!

ואז יעשו לי שיימינג בפייסבוק!

ואז בנט יכריז שאני מתאימה מאין כמותי למפלגה שלו (הבנתי שנגמרו לו הקורבנות, אף אחד לא רוצה להכנס במקום יינון מגל, יש מצב שבנט נואש, לכו תדעו). הרי אני אהיה הראשונה שאתפרסם בעוון הטרדת נשים מזוקנות!  ובנט מת על סלבים! וכנראה גם סלביות! (אם כי אני חושדת שהוא לא כ"כ מת על לסביות. לצערי, במקרה הזה, אני לא לסבית). והוא ינסה לצרף אותי. בעל כורחי!

נכון המשכורת נחמדה, גם כשחברים במפלגה כמו מפלגת הקוטג' היהודי, אבל אז חזן ג'וניור בטח יציק לי ואני גם אענה לו ובמוקדם או במאוחר (ההסתברות מורה שזה יהיה מוקדם) כנראה גם ארים ידית של מעדר ואנסה להרביץ קצת היגיון אקטיבי בפדחתו.

זה לא שאני עצבנית, באמת אני לא טיפוס עצבן בכלל, רק יש לי נטיות אלימות כשמעצבנים אותי. ואני בכלל לא רוצה לחשוב על החשיפה הטרמינלית להגיגי זהבה גלאון.

זה יכול להרוג אותי, או להרוג אותה, אני לא בטוחה מה יקרה קודם.

למה? למה לעשות לי את זה?

לא עדיף לתת לכרוביות מזוקנות לנום בשלווה? ולא להגיע למחוזות שכאלה?

אין לי אף אחד.

פשוט אין.

מידי פעם אני קולטת את זה ונשברת. רציתי לכתוב כמעט נשברת, אבל זה לא מדויק, אני נשברת.

הרגשתי רע במשך כמה ימים, היה לחץ בעבודה והתעייפתי ולא יכולתי לנוח עד שהנושא נפתר, כי אני יחידה במיני שם, מה שאני עושה אין אף אחד אחר שיעשה, ולא, אני לא מחלקת התה. הפסיקו לחלק תה לפני מיליון שנים. במקום מחלקת התה עם מגע אנושי יש לנו בר מים כזה, שאף  אחד לא מוכן להמר על התאריך האחרון בו החליפו לו מסנן.

הנחמה היחידה שלי שבטח כבר פיתחתי עמידות לכל מיני דברים שהיו הורגים בעינויים כל הייטקיסט מצוי. כזה שמתפנק ב-17 סוגי מים מינרלים ושף שמכין לו אוכל של מסעדות יוקרה פלצניות.

לפני כמה ימים זחלתי הביתה עייפה מתה, לא היה לי כוח אפילו לאכול, כל שכן להכין משהו ששווה אכילה. בסוף פתחתי שקית צ'יפס, זה לא טוב לי, אבל לא היה לי כוח לשום דבר אחר, זה מלוח, פריך שמן וטעים ואני מסוגלת לעכל את זה, אז שיהיה. ואז תוך כדי לעיסה, ממש התחשק לי לדבר עם מישהו אנושי, הרמתי את הסלולר, והנחתי אותו בחזרה.

אין, אין אף אחד, פשוט אין.

אין אף אחד שרוצה לדבר איתי, בטח לא מישהו שאשכרה ישמח לשמוע ממני. אני אפילו לא חייבת כסף כך שאין אפילו מישהו שישמח לקבל את כספו.

אני לא באה בתלונות לאיש. כולם עסוקים, אני מבינה, אני לא מענינת אף אחד, זה בסדר, אין סיבה שיתענינו בי. ואם לדייק, אין גם אף אחד שמעניין אותי. אז המצב בסה"כ מאוזן.

חלק , אם לא כל המצב, באשמתי הישירה והבלעדית. אני לא רוצה להיות מעשה חסד של מישהו, לא רוצה טובות, לא רוצה התענינות מזויפת, לא רוצה להתארח לארוחות חג ושבת אצל אנשים שיעשו וי על "מצווה". כן, הזמינו אותי, אמרתי יפה תודה ולא הלכתי. במילא התפריט שלי הוא כ"כ מוגבל שאין מצב שאמצא מה לאכול בארוחה שאנשים מכנים נורמלית.

והם לא רצו בחברתי שלי, סתם רצו לעשות טובה, לצאת בסדר, נדיבים. אין לי בעיה עם זה, רק מה, זה גדול עלי בכמה וכמה מספרים. מה יש לי לעשות שם? אם אני לא אוכלת, זה מעליב, אם אוכל, במקרה הטוב ארגיש חרא משך כמה ימים, במקרה הרע אמצא את עצמי באשפוז, במקרה הרצוי, אתפגר, אבל זה יהיה טוב רק בשבילי, לא בשביל מי שהכין את האוכל. אין לי מה לדבר איתם, לא אוהבת רעש, לא מתפעלת במיוחד מילדים. צפיפות מפחידה אותי, מה יש לי לעשות שם? לשבת חמוצה במשך שעתיים? עדיף כבר לרבוץ בבית עם ספר.

בקיצור, אין סיבה להפיל את עצמי על זרים, גם אם הם שוחרי טוב.

אני מתארת לעצמי שהייתי יכולה ללכת פה לשכנות, לפחות ביום-יום, יש עוד כמה אלמנות בסביבה וגרושה או שתיים, אבל אין לי שום דבר איתן, כלום. אני אפילו לא מבשלת, לא רואה טלויזיה, בטח לא ריאליטי וסדרות ללא סיום באופק. וכישורי השיחה שלי הם די עלובים, אלא אם כן מדובר בנושא שממש מעניין אתי ואין שום חפיפה בין מה שמעניין אותי לבין מה שמעניין אותן.

בכל מקרה, בחברויות צריך להשקיע, אני לא מסוגלת, לא עכשיו. ואני בספק אם אי פעם אהיה מסוגלת. משהו אצלי לא הכי בסדר, בהווה בטח היו מוצאים לי כבר איזו אבחנה על הספקטרום. גם בתור רווקה, לא היו לי ממש חברות, אם כי אני מנחשת שהבעיה אצלי היא סביבתית-התנהגותית ולא משהו מולד, אבל זה כבר סיפור ארוך, אולי לפוסט הבא, או לכשיתחשק לי לנבור בזה.

בכל אופן, הייתי אצל הפדיקוריסטית שלי והיא סיפרה איך כשהיא הייתה עולה חדשה טרייה מהניילונים עם בעל ותינוק ונגמר להם האוכל בבית נכנס שכן וראה שאין להם מה לאכול ומיד הלך והביא להם אוכל מבושל ומוצרי מזון לכמה ימים.

ואז זה היכה בי (שוב), קל כאן לקבל עזרה באוכל, אבל לרעב של הנפש אין פיתרון.

איכשהו, למרבית הפאדיחה, התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק.

אני סוחבת יום ועוד יום ונמאס לי, פשוט נמאס, אין לי בשביל מה.

מה יצא לי מעוד חודש? מעוד שנה? מעוד חמש שנים?

חוץ מהכלבה, כמובן.

יש לה עוד 5-8 שנים, על פי הממוצע.

8 שנים של שיחות נפש עם הכלבה? לא נראה לי משהו ששוה ממש להתאמץ בשבילו. אני כבר מדברת לעצמי בבית. נכון שזו שיחה אינטליגנטית ונעימה, אך אני לא מסוגלת לחשוב על עוד 8 שנים כאלה. שנה וחצי הספיקו לי.

זה לא שיש איזשהו סיכוי שהמצב ישתנה, אין סיכוי כזה. בגללי, אני לא בוטחת באף אחד ולא רוצה ענינים עם אף אחד. כן, אני מבינה את הסתירה ועדיין, זה המצב.

אני לא הולכת להכניס שום שועל או שועלית ידידותיים לתוך הלול שלי. אני מספיק אומללה גם כך, לא מרגישה שום צורך דחוף בפגיעות נוספות. וביחוד לא רוצה להגיע למצב של חוסר יכולת לנער מעלי עלוקות. עוד לא ניתקלתי במישהו ויהיה חביב ככל שיהיה שלא רצה ממני משהו בסופו של דבר, ובד"כ זה היה משהו שלא יכולתי לתת, כי כל עוד רצו דברים שאפשרי לתת – נתתי – בלי בעיה, מכל הלב.

ולא, אני ממש לא מתכוונת לבייביסיטר או קרצוף פנלים.

זה היתרון בלהיות מבוגרת, למדתי דבר או שניים בחיים, בדרך הקשה מאוד. הספיק לי.

לאף אחד לא אכפת באמת, למה בכלל לנסות?